כתום כמו קלמנטינה

אני יושב מול האשנב שלי בדואר. רואה את  חומי, האיש הזה שגר בפינה של הרחוב מגיע כדי לשלם חשבונות עומד בתור, שוב אאלץ  להגיד לו שאת החשבון של החלומות לא משלמים פה

רק בקיוסק שבפינה, זה עם המסטיקים הצבעוניים

 

אחרי שהוא מסיים יש הפוגה, זאת של לפני ההפסקת צהריים ואני מוצא את עצמי חולם…

רינה, כמה פעמים אמרתי לה שאני רוצה שהיא תפסיק עם העבודה הזאת.

שלתקן קשתות בשמים זאת עבודה עם המון סיכון.

הנה, שלשום היתה קשת והיה חסר בה ירוק בפנים ולא היה לה חוט ירוק

ודוקא הפעם היה צריך בכלל צבע גואש מהחברה הזאת שמייבאים מדנמרק במספר 21

ובדיוק את זה לא  היה להם בחנות.

 

"תשבי בבית" אני אומר לה " לא שווה את הכסף כשאת מטפסת על סולם בסוף העולם כדי לתקן קשת, את שומעת מה שאני אומר לך? מה רע בלצייר על קירות של ילדים פו הדוב וכאלה כמו שעשית עד שהם הגיעו אלייך מהשמיים עם העבודה הזאת?"

 

לקירות אני מדבר

בבוקר היא בכתה לי שאתמול לפני השקיעה היה ענן אחד עם כתומים וכחולים בפנים שעד שהיא הגיעה אליו

השמש כבר שקעה, נבלעו הצבעים וכבר לא היה צורך לתקן.

ואני…."מה, גם עננים את מתקנת עכשיו? לא מספיק להם קשתות?"

 

והעיניים היפות שלה מצטעפות ונחות על פרפר יפהפה שהיא ראתה בגינה והיא מחליפה את הבכי בחיוך עם נוצצים על הלחיים

הכל אני שוכח כשאני רואה את הפנים שלה ככה.

 

בהפסקה של הצהריים, כשהאישה עם החמישה ילדים , זאת האחרונה בתור

תלך הביתה

ואני אראה אותם מהגב, מנחש שוב ….השתיים הגדולות עם החצאיות הן בנות, והילדים בעגלה הם התאומים

אחד בן ואחת בת. ועוד בן צעיר יותר הולך בצד השני של העגלה.

כשהם יתרחקו כמו במוזיקה שהצלילים נעלמים לאט לאט לאט

אני אצא לגינה של הדואר, העץ קלמנטינות מתפקע, עייף וכבד ואקטוף לרינה כמה.

היא משוגעת על קלמנטינות

את הקליפות היא שומרת  מתקנת איתם את הכתומים

בקשת

בענן

בשמש אני לא מרשה לה, יש גבול

פוחד מהטמפרטורה.