המרפק שלה על החלון, היא אוהבת עם חלון פתוח, ויש לה מן קצב כזה של הרמת הטורים של המכונית כשהיא סוחטת את הגז לאט, את נוהגת כמו גבר, אני רוצה להגיד לה ומחזיק ביד אחת בלי שהיא תראה את הצד של המושב. וכרגיל לא אומר את זה בקול
"דיברת כבר עם ההורים שלך? סיפרת להם?"
גם את זה אני אומר לעצמי בשקט, ובקול אני שואל אותה מתי היא מתכוונת לבוא לבקר.
והראש הקצוץ שלה מסתובב אלי אוטומאטית עם המבט המצומצם והחיוך שקופץ, ג'וקר של משחק ילדים.
"מה, אתה רציני?
סיפרתי עליך לאבא שלי. אתמול." הראש שלה חוזר אל השמשה ואל הדרך
"אמא שלי לא משהו,"
יש לה השתהות קלה, ואז היא מגבירה את הרדיו האקראי ואומרת בשקט
"אני לא יודעת כמה זמן היא תחזיק מעמד, לא כל כך רציתי לדבר איתה על זה. היא כבר לא כל כך יודעת איפה היא ולא מזהה אותי כשאני מגיעה עד אליה"
היא סיפרה לאבא שלה.
"לא רציתי שזה יקלקל לנו"
סיפרת לאבא שלך, אני רוצה לצהול.
הגלגלים כובשים את הכביש ואני רואה מטוס ממריא דרך משהו ונדרך.
היא סיפרה לאבא שלה, מתחשק לי לשיר, ואני לא שר רק עוקב אחרי רגל שמאל שלה שמתקפלת ומניחה את עצמה בלי הנעל על המושב של המכונית.
"הגרביים שהבאתי לך בפעם הקודמת" אני מצביע חלושות על כף הרגל שלה.
עוד פעם היא מסובבת אלי את הראש כאילו שזאת הפעם הראשונה שנפגשנו,
מת על הניצוץ המופתע שיש לה בעיניים,
אני עוצם את עיניי ונשען על מסעד מושב המכונית שלה,
נזכר בבוקר הזה, לפני יומיים אני חושב, איך הלכתי איתה ברחוב, מצביע על העין הנפקחת ונעצמת בתוך מדרגות נעות מתחת לבנין העיריה, היא לא הבחינה בה.
"איך לא ראית? כשנחזור משם אני אראה לך"
אני מחייך, תופס לה את היד, והיא מושכת אותה ומסמיקה, מחבקת את התיק שלה.
"אתה יודע?" היא אמרה לי בבית קפה כששלחתי אצבעות ארוכות אל הברך שלה מתחת לשולחן
"הילדים שלי יודעים שאסור לקרוא לי 'אמא' כשיש לידינו אנשים שאנחנו לא מכירים. שלא ידעו שיש לי ילדים כאלה גדולים"
הראש שלה זז מצד לצד, היא מכווצת שפתיים לחיוך והגומות שלה מתחדדות פנימה.
ואני מרגיש כמו פרת משה רבינו, לא שומע בכלל מה היא אומרת לי, כל עוד היא מדברת המחושים הקטנים שלי נעים.
לוקח כפית ומסדר לה ריבה מעל לחמניה, דוחק בה לגמור את הקפה שלה, הופך לה את היד ומראה לה את הקווים בפנים רק כדי להחזיק בה עוד קצת, עוד מעט, תישארי אתי אני רוצה להגיד לה כל הזמן.
רק אל תלכי.
"ואני מספרת לך את זה על הילדים, שתדע. כי בכל פעם שאתה תופס לי את היד ברחוב נדמה לי שכל האנשים רואים שאני שלך"
והסתכלתי עליה, פרת משה רבינו בלי שכל בתוך הנקודות, סופר את המילימטרים בין השפתיים האדומות שלה ולא שאלתי.
אחר כך היא הוציאה את הספר שהיא קוראת והקריאה לי ממנו דף ולא ידעתי אם אני מתחרמן ממנה או מהסיפור.
* * *
הכרתי אותה כשהיינו ילדים, הייתי מדריך של הקבוצה שלה בתנועה, היא הגיעה לשתי פעולות בתחילת השנה ואחר כך נעלמה, ראיתי אותה כמה פעמים דוהרת על אופניים שאני זוכר עד היום עם כתובת שנמחקה מהרמה הנמוכה שלהם, היה לה שיער ארוך אסוף תמיד ברישול והיא היתה חלומית ומלאה.
ואז לא ראיתי אותה הרבה שנים עד שבוקר אחד, ביום השני לאחד מעשרות הביקורים שלי בארץ נתקלתי בה בסופר שלא קשור לכלום.
ברחוב השני מאבן גבירול, אחרי שפונים שמאלה ונהיה יותר שקט נכנסתי אקראית כדי לקנות לי חטיף וקולה, היא עמדה לפני בתור, משהו בתנועה של הגוף שלה הוליך את העיניים, משך אותם ופיתל.
כאילו שראיתי אותה ומאחוריה את הפרדסים עם העצים הכתומים והריח המכה בגוף.
הגוף שלה מאורך ורזה, והשיער קצר.
קצוץ.
הסל שהחזיקה ביד פגע לי ברגל כשהיא הסתובבה וכשציר הגוף שלה פנה אלי בבקשת סליחה העיניים שלנו השמיעו צליל של מגנטים שהתחברו.
חשבתי ים, אני לא אגיד לה, היא בודאי לא זוכרת בעצמה, אותו זוג עיניים, הימנית קצת יותר בהירה, החזה שהיה שופע ועכשיו הוא קטן, והגוף המלא שהפך לנערי עם השנים.
אבל כשפערה את השפתיים להתנצל, כבר הייתי בטוח, וכשפנתה אל המוכר לשלם הרגשתי הקלה.
היא לא זיהתה אותי. נלך איש-אישה לדרכינו.
וימשיך לזרום הנהר של החיים.
אני משלם ושורק לעצמי בשקט, ובחוץ, מול המכוניות שחולפות לאט מתחת לפיקוסים ברחוב עם המרצפות האפורות המתנדנדות היא עומדת עם השקיות ליד זוג אופניים ופונה אלי.
אחר כך זה היה כמו בסרט, רציתי להגיד לה שכל החיים היו יכולים לחלוף, אני לא שכחתי, וגם עכשיו
דפק לי הלב והאצבעות קיפלו בתוכן את הזיעה.
"היית מדריך שלי בשנה שהפסקתי לבוא לצופים ונעלמת אחר כך מהארץ, נכון?"
זה היה כבר לפני חמש שנים אם אני יודע לספור טוב.
ביום שאחרי הלכנו לסרט ובקטע אחד שהאולם החשיך והיה מתח היא תפסה לי פתאום את היד ומשכה את הסנטר שלי ובלי שידעתי איך הלשון שלי היתה בתוך הפה שלה וחשבתי שאני טובע.
ורציתי לדפוק את הראש בקיר, אבל לא עשיתי את זה.
רק אמרתי לה אני צריך לזיין אותך בשקט בשקט לתוך האוזן כאילו שצעקתי עד סוף העולם והיא אמרה בסדר, הפנים שלה לא זזו, גם בפעם הראשונה הם לא זזו, זה קרה רק בפעם השניה שבאתי לבקר והיא המשיכה להגיד שאני ידיד טוב שלה, הצבעים שלה נמהלו במראה קו ים התיכון בכל פעם שהמטוס שלי המריא ונחת והתרגלתי שאת היד היא מחזיקה לי רק מתחת לשולחן.
וכשאנחנו לבד.
תיכף המכונית שלה תעצור בשדה ואני אשפך לתוך המדרכות הנעות מסיע את הטרולי, פודל מלבני וצייתן, ואחר כך למטוס, קומה ראשונה, קומה שניה, מובל בתוך עדר, נורה מתוכו לארץ אחרת.
בכל פעם אחרת.
אני אוהב שהיא שמה ככה את הרגל על המושב הקדמי, כאילו שהמכונית הירוקה היא הבית שלה, שולחת ידיים אל ההגה, הצמידים שלה זזים על האמה, מרעישים בצלצול עדין.
"תבוא בשקט, כשאתה חוזר" היא שמה יד על השפתיים שלי וצובעת לי את האף בפיגמנט בלתי נראה,
לפני יומיים, כשהלכנו יחד ועצרתי אותה ברחוב והעין נעצמה ונפקחה בתוך המדרגות הנעות תפסתי אותה בשתי ידיים, הגב שלה אלי, תראי אמרתי לה עוטף אותה בחיבוק היא זרחה כמו אלף כוכבים, והסתובבה אלי מנשקת אותי על האף ועל הפה.
את שלי, רציתי להגיד לה ולא אמרתי, סובבתי שוב והצבעתי על המדרגות בצד השני עם ציור של לביאה וגורים, נפתח ונסגר כמו מניפה.
* * *
אבא שלה כבר יודע.
אולי עד הביקור הבא שלי היא תספר גם לילדים שלה.
