תגיות

,

הרשימה הזאת היא מתוך לבי, אין בה תמונות יש בה סיפור קטן שאולי לא ישנה דבר.

שני ילדים גדולים יש לי. שניהם עברו את הגיל (18) שממנו והלאה אינני זכאית יותר לקצבת ילדים בגינם.

(יש עוד שניים קטנים שכן מזכים אותי , עדיין אבל הסיפור הזה לא עליהם, בינתיים)

האחד סיים לא מכבר שנת שירות ויש לו לוח זמנים צפוף עד הגיוס.

השני, נסע אור להיום לפולין במסגרת משלחת של הצופים.

ביום שישי האחרון לקחתי את ה"תייר הצופה" לבית קפה יחד עם סבו וסבתו, הורי, כדי לשבת בנחת ולשמוע סיפורים על המשפחה, ולכתוב ביחד על דף שמות נספים כדי שתהיה לו הזכות להקריא את השמות האלה בטקס מיוחד שהם עורכים באחד המחנות.

במהלך השיחה מתברר ששמות שניים מהנספים (אשת דודו של אבי, לוי אמפר, ובנם שנספו) לא ידועים

לוי אמפר בעצמו זכה לעלות לישראל, להינשא ולהקים משפחה לתפארת.

 

בבוקר, אנחנו מגלים שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ (העץ זאת אני) והדף עם השמות נשאר בבית.

אני אמא, של שניהם, (ושל העוד שניים הצעירים יותר)

 

וליד הדלת, לפני שאנחנו יוצאים לסידורים, אומר לי אמרי, אחיו הגדול "אמא , תמוז שכח את הדף עם השמות בבית, אני אסמס לו את כל השמות אחר כך לנייד שלו"

מאוחר יותר, הוא התקשר אלי (בזמן שסימס לאחיו את השמות )כדי לשאול איך קוראים לגטו הזה בלודז', כי הוא לא היה בטוח שהבין את הכתב….

 

לפני חצי שעה נכנסתי הביתה ומצאתי את הדף על השולחן, כל השמות עברו לנייד של תמוז וביום רביעי הוא יקריא אותם בטקס.

יש ואני שומעת קריאות נגד הנסיעות ההמוניות האלה לפולין, למחנות, הבכי הלא מבוקר, הרגשנות

הצנטרליסטיות, הלא לא רק לעם היהודי ארעו אסונות…

אני לא שופטת, אני לא בוחנת, אני אמא שמגדלת ילדים.

באהבה.

והידיעה ששני אחים לוקחים אחריות ומעבירים דף שנשכח מאחד לשני, עם שמות…

הרעיון הזה שהם חוזרים משם עם תובנות

"כן , אמא, אנחנו חושבים אחרת על הפליטים, אחרי שאנחנו חוזרים משם, אנחנו מדברים אחרת, מתייחסים אחרת"

 

הנה רגע כזה של גאווה שקטה, בלב עם הפעימות שלו, הדהרות שלא נראות.

האמת, אני חושבת לעצמי…

כל המקדונלדס שהם אכלו בחיים (אני נגד!!) טובע בתוך ההרגשה הזאת.

עם כל האומנות שלי, אין יותר מזה….

 

ותודה לחבר אמיתי, שאמר לי לפני כמה זמן "את חייבת לכתוב על האמהות שלך"

האמהות שלי היא הילדים שלי, הילדים שלי הם הנוער של היום.

מודעות פרסומת