תגיות

, , ,

שרון רז הזמין אותי לפני המון זמן,  ארבעה חודשים, לספר על שלושה רגעים בחיים.

הרעיון, עד כמה שהצלחתי להתחקות אחריו הגיע מאפלטון הלא הוא אורי קציר

והנה שלושה

 

 

תמונה שלי מתקופת הצבא (בערך מאי-יוני 1985 ) קיבלתי אותה במתנה, ממוסגרת כאשר מאחור כתב הצלם  "על פני שולחנם עוברים שלובים אדם ותדמיתו ומחייכים למצלמה נסתרת. בדרך אל השירותים הם נפרדים, אדם נכנס ותדמיתו נשארת." מאיר אריאל.

צילום: גלעד גלזר

 

האחד היה השבוע.

באיזשהו רגע באמצע הסרט בקולנוע הושטתי את היד עם הפופקורן הענק שמאלה רחוק, אבא שלי ישב שם (אמא שלי ביני ובינו)

וידעתי שהוא יתפוס את הקרטון, ושכלום לא יתפזר על הרצפה.

הרגע הזה, בו נשענתי קדימה על הכסא בשורה שמלפני היה נורא מביך, אני הייתי משוכנעת שהשחקן על המסך מדבר אלי הוא אמר, לא בדיוק אבל בערך…וזה גם היה באנגלית, ובכל זאת "את מרוכזת בעצמך, כל החיים שלך זה רק הבלוג שלך…" ועוד כמה כאלה ארסיים נוקבים בעיניים מישירות מבט

(הוא אמר את זה לבחורה שהוא הכי אוהב בעולם…)

חצי סרט הם התגלגלו מצחוק, ההורים שלי ואחותי, ואני כל הזמן רציתי ללחוש לאמא שלי באוזן "למה האנשים מקדימה לא צוחקים"

אבל לא היה לזה סיכוי, כי בעצמי  לא הפסקתי לצחוק…

הנה הסרט ג'וליה וג'ולי

כשיצאנו , שאלתי את אמא שלי בהיסח הדעת, נראה לך שבאמת יש לה בלוג, לג'ולי הזאתי?

והיא אמרה לי, לא מאמינה, זה סרט , זה לא באמת.

 

 

אמא ואבא בצד ימין באמצע. מסביב לקט של תמונות של כל הבנות החשובה ביותר היא זאת משמאל למטה, אני והצעירות בקפה "סטארבקס" באזבו ג'ובן, השכונה שגרנו בה בטוקיו האחות הבאה בתור אחרי מצלמת (אני הבכורה כמובן)

 

שניה אחרי שנכנסתי הביתה, שניה וחצי

מצאתי את הבלוג שלה… של ג'ולי הוא מתוק ומקסים, חי , אמיתי, לא מתיימר.

כמו שאני אוהבת.

והנה הקישור לבלוג המתוק הזה.

The Julie/Julia Project

 

 

הרגע שפג הקסם של הסרט הוא זה שמוביל אל מספר שתיים.

"את זוכרת בשבת, אנחנו עוזרות להורים לסדר שם בחדרים, בגלל השיפוצים האלה שהם עושים" אחותי, נהגת שודים ידועה מורידה אותי ליד הבית.

מזכירה לי …שאני אמורה ללבוש בשבת בגדי עבודה….להחזיק מטלית ביד

אלוהים שמישהו יבוא להציל אותי מזה!!!

אבל הלכתי, זה היה אתמול, דפקתי איחור אופנתי מתורץ היטב (ביקשו ממני לשמור על האחיין לפני זה…)

הגעתי, באתי

לבית של ההורים שלי, האיש הכי ישר וחכם עלי אדמות (אילון) והאישה הכי מתעתעת מצחיקה ומפתיעה עלי אדמות (מירה)

שילוב קטלני…אני חייבת לציין.

אז ככה, לא ניגבנו אבק…ארזנו העברנו מתחנו סרטי טייפ על ארגזים

צחקנו , התלבטנו, לזרוק?

להשאיר?

זרקנו

 

 

והנה משהו שברור שלא זרקנו, עולמו של פו הדב, אי אפשר בלי חיוך עם הדבר הזה שהלך והצהיב עם השנים

 

צחקנו…זה לא היה סרט, זה החיים והם גלגלו אותנו מצחוק.

מליוני מפות תחרה  ורקמות שהחזקנו ביד

קיפלנו וחילקנו בינינו בשקיות.

מצאנו תמונות, המון תמונות…

וכל הזמן הזה ילדים סביבינו עוזרים בשליחויות באים הולכים מבקשים שנחמם להם אוכל, מציעים קפה.

ילדה בת 5 וחצי בשליחות בן דוד שלה בן ה20 כמעט, עבודה מתואמת של הכנהגשה- של קפה אמיתי עם קצף זה רגע אחד שאת רוצה שיעצור ולא ילך לשום מקום.

 

 

 

ספרים ספרים…לא בטוח שאקרא את כולם כן בטוח שאנסה

 

 

הרגע השלישי

זהו

הוא קורה כל יום מחדש

כשאני קמה בבוקר (5 וחצי), יוצאת להליכה הזאת שעושה לי ריסטרט למוח. (יש ימים שאני מוותרת/מדלגת/מזיזה את זה,ואם בוקר אחד אני לא אלך, מה כבר יקרה?…)

שם, בלב השדות בכל פעם מחדש אני עומדת מול האמהות שלי.

אי אפשר להגיש מכתב פיטורין, ואין אפשרות לעבור מחלקה, או לעבור לניהול מוצר אחר.

אף אחד לא יעלה או יוריד לי משכורת וכשהתשואות שלי לא טובות (אומרים תשואות??)

זה ביני ובינם.

הרגע הזה המיוחד הוא זה שבין "התפסן בשדה השיפון" שחיבקתי בהתרגשות אתמול אצל ההורים שלי בחדר המלא ספרים וביקשתי לקחת לאחד מפירות הבטן.

ופרי הבטן השני שעשה לי פרצוף של…."אמא , תשיגי לי את זה באנגלית, אני אקרא, פליז תעשי את זה"

 

והאומנות שלי

 

 

היא והתערוכה  שראיתי לפני שנה בניו יורק.

ושם בשניה אחת נשארתי לגמרי לבד מול כל מה שיש לי

והבנתי

שמה שאני לא עושה, זאת אומנות, נטולת אסכולה, בלי יומרות כי אין לי, בלי תארים, אחרי ששאיפת חיי היתה ללמוד בבית ספר שלא מעניק כאלה (Hiko Mizuno בטוקיו)

אפילו , אויש, בלי חכמה.

ולפעמים, הרבה מאוד לפעמים כאלה, בלי הבנה בסיסית.

וכן עם להיכנס פנימה, לגעת בזה באומץ.

 עם בכי , עצבים חיוך, מצליח לי ולא מצליח כל כך הרבה.

ויכולת ניתוק והתנתקות שכנראה בלתי אפשרי לעשות את הדברים האלה בלעדיה, והיא גובלת (ראו הרגע הראשון) באיגואיסטיות ואפאטיות לסביבה שקשה להבין כשאתה לא קרוב לזה.

הרעיון, שמה שנולד במוחו של פול מק'קארטי בתוך המאה הקודמת (1971) והתאפשר על ידי הטכנולוגיה רק אחרי 20 שנה, ב1992,

 

 

(והוצג לפני שנה במוזיאון וויטני בניו יורק)

בדקה ה1:56 בערך זה מתחיל, ושום הסבר לא מגיע לקצה של התחושה כשאני בפנים.

אין לי יומרה בכלל להבין את הקשר בין הדבר הזה הענק המסתובב, השומרים  (אלה במדים , של המוזיאון) בקצוות של המתקן הזה.

והמצלמות…זה מצלמות שם למעלה!!

הפלישה לחיים שלי, לא התכוונתי שיצלמו אותי.

לא בריא להתרגש מכאלה כל כך הרבה,

אבל פעם בכמה זמן, זה אפילו רצוי.

 

ובסוף בסוף…הרעיון שאומנות לעיתים מתחילה הרבה, כל כך הרבה זמן לפני שהיא יוצאת לעולם,

אם

בכלל

היא יוצאת.

 

 

מודעות פרסומת