תגיות

יש אדם שעומד

מול ביתי

כבר ימים. אני מציץ בו

מן החלון

בחדר האורחים בלילה,

לא מצליח לישון,

אני מכוון את הפנס שלי

ומאיר את הדשא.

הוא תמיד שם.

אחרי זמן מה

אני פותח את הדלת הקדמית

רק מעט, כסדק, ומצווה

עליו להסתלק מהחצר שלי,

הוא מצמצם את עיניו

וגונח. אני טורק

את הדלת וממהר בחזרה

למטבח, עולה מהר

לחדר השינה,  ואז יורד.

אני בוכה כמו ילדה קטנה

ועושה תנועות מגונות

דרך החלון. אני

כותב פתקי התאבדות גדולים

ומצמיד אותם לחלון כך שיוכל

לקרוא אותם בקלות,

אני הורס

את הריהוט בחדר האורחים, להוכיח

שאין לי שום דבר יקר ערך בבית.

נראה שזה לא מזיז לו,

אז אני מחליט לחפור מנהרה

ישר לחצר השכנה.

אני סותם את הדרך למרתף

מחדר השינה עם

קיר לבנים,  אני חופר בכל הכוח

ואחרי זמן קצר המנהרה

גמורה. אני עוזב

את כלי הכפירה למטה, את ומעדר,

ועולה חזרה לאוויר לפני בית לא שלי

ועומד שם, עייף מכדי

לזוז או אפילו לדבר, מקווה

שמישהו יעזור לי.

אני חש שמישהו צופה בי

ולפעמים אני שומע קול של גבר,

אבל כלום לא קורה

ואני עומד שם כבר ימים רבים.

מתוך הספר  של מארק סטרנד "שירים" בהוצאת ידיעות אחרונות 2007, עמוד 30

תרגם: עוזי וייל

מודעות פרסומת