תגיות

,

כמעט כמו ללכת על חבל דק.

אני אנסה ואם לא תצלח לי המקלדת…תמיד אוכל להראות לכם כמה תמונות של עבודות, תכשיטים.

החבל הדק הזה לא נגמר לעולם, אני זאת שהולכת עליו ומחזיקה מוט בשתי ידיים מעבירה רגל אחת קדימה ואז את השניה בזהירות אחריה…

בצד אחד של המוט האמהות הזאתי שהאייקיו שלי עדיין מספיק נמוך בשביל לא להבין את רגשות האשמה שצריכות להציף את המצפון שלי בכל פעם שהצד השני שלו, שם נמצאת העבודה , לוקח.

("עבודה" את קוראת לזה…יפה, אני שמחה)

צמיד, הקצה שלו שעדיין בעבודה,

ואז את מוצאת את עצמך (אני, אני, היי זאת אני שכותבת פה!!)

מבטלת פגישה, שמה אחת מחר על "הולד" כי

ילד אחד עם חום….ובדרך

זהו, בדרך לקנות מצרכים למרק בשבילו, וקצת ביו וקצת יוגורט עם פצפוצים שממעמקי השפעת והחום הוא נורא ביקש….

בדרך, את עוצרת לשניה בלונה פארק*.

מכבה את האוטו, פותחת את הדלת …, טונטאון, לגמרי טונטאון, כמו זה במי הפליל את רוג'ר רביט

וכמו רקדנית של חרוזים אני אוספת אותם, חוטי ניילון שמושחלים עליהם חרוזיםבכל מיני צבעים ומהם אני עומדת   להכין  סיכות -ראש, ואת הסיכות והסרטים (חמרי הגלם) , האחרונים משמשים להדבקה בצד הפנימי כדי שלא תראו את הקשרים של החוטים, ומסרגה כדי שאוכל לסרוג אותן, ודבק המשמש להדבקת הסרטים.

ופתאום אני מגלה שיש איזה צבע, כמה, שניים שלושה אולי יותר

שאף פעם לא עשיתי ממנו סיכה ואני אוספת את הצבעים השונים , קצת מכל אחד מהם לקופסה קטנה ומכינה לי תערובת, (ככה אני קוראת לחרוזים שאני מערבבת ביחד)

והכל נראה לי כמו קסם, כמו חופש,

ככה נראים החרוזים כשהם בתור לגלגל ענק בלונה פארק, חכו שתראו איך הם נראים אחרי שהמרק מוכן

(גם אני, כמוכם, כמו בסרט מתח, תוהה מתי האמא הזאת שהולכת על חבל דק חוזרת הביתה אל הילד ומכינה לו מרק, גם אני שואלת, תיכף תקבלו תשובה מלאה, כמעט, כמעט מלאה)

ואת הכל , ערימות ענקיות של חוטים וחרוזים אני מסדרת בתוך קופסה גדולה ולוקחת אותה לאוטו, כדי שאוכל לעבוד איתם בבית.

ובדרך לקניות אני מסתכלת עליהם יושבים לידי במושב הימני של האוטו, חגורים בבטיחות הזאת, מחייכים אלי.

במרכז התמונה חוט מגולגל עם חרוזים מושחלים עליו, בתמונה הבאה ישנה דוגמא למה שיוצא מחוט שכזה, הצבעים שונים אך הטכניקה במסרגה אחת, זהה

וכשאני חוזרת הביתה ילד אחד גדול יותר מבקש הסעה לצומת "אוספים אותי חברים מהקומונה ואנחנו נוסעים לבקר את א' בקיבוץ שלו בדרום"

לא..מה להסיע עכשיו, תגיד להם שיעברו פה ותיסעו באוטו שלנו.

"מה באמת?? באמת אמא??"

המוט בידיים שלי מאוזן

"כן , נו"

ואז אני זוכה לשיר הזה שהוא מנגן לי במלודיקה, ואני מקשיבה מקשיבה…

"רנה, חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה

כי אל הדרך אני יוצא"

אוי הסמליות, הסמליות

(בינתיים 4 בני תשחורת בגילו של הילד שלי מגיעים לפה כדי להחליף מכוניות, שנת שירות שהסתיימה לפני 3חודשים הם חלקו ועדיין הם בקשר הדוק ומחמם לב)

וכשהמרק ירתח על הכיריים אני אשב להכין סיכות, כאלה לשיער שהבטחתי למיכל מסגל 50 באשקלון.

ובערב אעבור עליהן לבדוק שכולן ממש יפות

בדיוק כך הן נראות בדרך להיות סיכות ראש

אביט בסדרה ששובה את הלב שלי כל כך עכשיו מגדלים באויר.

ואזכר בשיר הזה ששמעתי בתכנית  בא בערב של רוני ורטהיימר זאת שאני לא מרשה לעצמי להפסיד  (כמעט) כל יום בין 7 ל8 בערב ב88fm

הולכת על חבל דק, אמרתי כבר?

*לונה פארק= הסטודיו שלי

מודעות פרסומת