תגיות

,

הכי רציתי להיות אמא

זה היה ברור בגיל 16 ושנה אחר כך, וגם כשהייתי בצבא, והתכנית טיפה התארכה ועשיתי את עצמי סטודנטית מאושרת באוניברסיטה העברית בירושלים.

זה לא באמת עניין אותי.

לא ספרות השוואתית, (מה זה בכלל)

תיאטרון דוקא כן עניין אותי, אז אני משחקת בחיים ולא על הבמה, והאושר שנגרם לי מכך הוא לא פחות.

באמת רציתי להחזיק תינוק בידיים.

והתמונה שלי מחזיקה אותו, ההוא שנולד לפני 20 סתווים תלויה לי בחדר השינה .

וההרגשה של החוט הזה, החבל טבור לא מרפה ממני מאז שהם זחלו מהבטן שלי החוצה,

ארבעה , לא.

ארבע זיקיות מטריפות, נחשים יפים שלי מלאכים עם עיניים מדברות ורעיונות של פיקסואים.

 

את הראשון הורדתי היום בבוקר בבקום (טוב, נו, אני לא ממש יודעת איך כותבים את זה)

ביום שישי הוא יבוא הביתה עם מדים ירוקים של צהל, ילד שלי חייל.

אפשר שאמלא את כל הציפיות, תרתי משמע ודמעות דמעות…

ואפשר משהו אחר.

בשבילו, הוא מתחיל את החיים, ואני מאחוריו, מבטיחה מקיימת מבטיחה מאכזבת, אחרי הכל הוא יודע שבצרה ממש גדולה אני פה בשבילו עם אבא שלו.

(הלו, את הלחם המדהים ועוגות השמרים אני לא מפסיקה להכין…)

 

בשבילי, מעניקה חופש, הולכת לעבודה שלי, כותבת עובדת כותבת, מוחקת מצלמת

זה יהיה ככה זה יהיה אחרת, מקשקשת על דף, חושבת.

מקשיבה למוזיקה הרקוויים של מוצארט, אני הולכת לקחת את הדיסק מהבית של ההורים שלי.

 

אוהבת, נראה לי שזה הכי חשוב, ולא משנה מה,

זהו, ילד יפה אחד שלי (אתה והאחים שלך , אל תתחילו אתי עכשיו עם את מי את אוהבת יותר )

תאהב, בהתחלה את האקליפטוסים, כי אין בסיס טירונות בארץ בלי כמה כאלה

אחר כך את הכוס קפה של ההפסקות

בסוף גם מישהי, סביר להניח.

ואת הספרים שאתה קורא, את הדיעות שלך

 

אני הולכת לסטודיו, לעבוד, משם הכל מתחיל, (בשבילי)

אתה תאהב, ואתה יודע מה?

זאת זכותך וזה שלך פרטי,

זה כל הקסם, כמה שזה שלך.

 

 

(מה זה משנה מה אני הכי רציתי?…)

מודעות פרסומת