התנגדתי נמרצות, במשך כמה שנים עמדתי בזה וסירבתי לקחת אותם. ככה. זה לא בריא אמרתי להם כל הזמן. לפני כמה חודשים יום אחד לקחתי את מספר שלוש וארבע, הם היו כל כך המומים וכל כך מוקירי תודה שהבנתי איזה מכשיר נדיר יש לי ביד מאז היו עוד פעמיים, זה יוצא משהו כמו פעם בחודשיים וחצי. לפני שבועיים היינו שם, אחד מהגדולים אמר פתאום לשני "אתה מכיר את זה שאתה שומע שיר שאתה נורא אוהב והוא נגמר ואז בא שיר אחר שאתה פחות אוהב, אבל לא אכפת לך כי אתה עוד במוד של השיר שלפני זה, שאתה אוהב?" הם החזיקו ביד, כל אחד מהם ביג-מק והזיזו את הצ'יפסים שלהם ככה שגם אני אוכל לצבוט אותם לפה עם האצבעות שלי ורציתי להקפיא את הרגע, לא

בטמפרטורה, בחוויה.

ואחד השירים שאני הכי הכי אוהבת הוא כמו באירופה של יפעת בן דרור איך היא שרה שם? "זה כמו באירופה רק קצת יותר קרוב לשכוח את הכל להיות עם העצים ולדמיין שהעולם הוא טוב" כמו באירופה…

מודעות פרסומת