תגיות

כי אני מוציאה אותו מהתיק בזמן הקניות, בתור, וטומנת את הראש שלי בתוכו

להרויח עוד שניים שלושה דפים ולעתים אף יותר.

אז בשעה הזאת של היום אני מתקשרת בהול לכל החברות שלי לבדוק אם יש להם עותק בבית

"אני אחזיר לך ביום ראשון אחרי שאגש לסופר לקחת את שלי"

מתי נהייתי כזאת שהילדים זה…אני לא הייתי כזאת, אני לא הייתי.

 

(הספר הוא- לאכול להתפלל לאהוב, כאן יש אפשרות להציץ לפרק המבוא, והפרק הראשון שלו, אני ממליצה

הנה)

 

היא מזכירה את זה בספר, אליזבט גילברט שיש אנשים שהילדים שלהם הם כל מה שהם עשו בחיים

אני כזאת?

אבל לא, זה כמו שלב בחיים, אני מנסה להסביר לחברים שלי, ולחברות.

ופתאום לרחבה הצבעונית של המכרים שלי נוספים כאלה שמסבירים לי שיהיה בסדר,

שלראות סרט עם הצעירים, אלה שעוד לא התגייסו ולנשוך את האצבע , לא להצליח להתרכז ולקשור את המחשבות שנודדות כל הזמן לאי-שם-בארץ שם מישהו מתזז את האוצר שלי ונותן לו פקודות, והוא לומד לדבר בשפה אחרת וקודים של צבא.

זה טבעי.

שלאט לאט מתרגלים, הוא מתרגל, אני, אבא שלו.

אני נזכרת בגן היפני, בכל בוקר הייתי משאירה אותם עם מחברת שבה היה כתוב

חום הגוף

מה הם אכלו בערב, ומה בבוקר

במה הם שיחקו

יציאות (קקי פיפי ובאיזה צבע)

וכשהייתי באה לקחת אותם אחר הצהריים הייתי מקבלת דיווח בע"פ (ביפנית, כמובן)

וגם בכתב, עם מי הם שיחקו, במה, מה הם אכלו

ואם היו יציאות…

 

ואני רוצה דיווח כזה מהמפקד שלו (הגזמתי, אני יודעת)

אני רוצה שהמפקד יגיד לי "עידית, אני שומר עליו, הוא מדבר לפני השינה עם זה ועם ההוא, הוא מוסיף כפית וחצי סוכר לקפה בבוקר, ומסתדר עם הפסטה בצהריים. באמת הוא קצת מצונן, אבל אנחנו חיים עם זה בשלום"

 

הכי הלחיץ אותי שיתקשרו אלי, לשאול מה שלומו ואני אמצא את עצמי שותקת (אני שותקת, כן, חוש הומר מפותח יש לי) מעבר לקו.

אבל אני יודעת לספר, באופן מאוד כללי מה מצבו, ושהוא מאושר, כן

שהילד שלי מאושר על ההזדמנות שנקרית בדרכו לתרום, ושהוא אמר לי

"אמא, את את שלך עשית"

והתכוון לזה שקניתי את מה שהוא ביקש, לא , חלילה שהצלחתי בחינוך…(עוד סימן לחוש ההומור שלי)

יש לנתן אלתרמן שיר, מכתב מאמא  בביצוע נוגע של חוה אלברשטיין (ללחנו של שמואל פרשקו) אבל זה לא מה שהיה לפני 40 שנה, וסרטים….היי אני עובדת איתם

לא שולחת לך שום סרטים….

 

*אפילוג

בבוקר אני משאירה הוראות לצעירים שנוסעים לבית הספר בהסעה ומתכוננת להסיע את הילד הגדול לצבא, ביחד עם חבר שמשרת ביחידה שלו.

והחייל מתיישב בכניסה לנעול את הנעליים, בהתחלה זאת משימה שלוקחת זמן

" אולי הייתי יכולה לכתוב ספר כזה כמו יומנו של חנון או פרסי ג'קסון והיה לנו מלא כסף" אני ממלמלת

"אמא" החייל אומר לי

החייל הטרי, יש לציין, פרי הבטן שלי " מה זה כסף, זה בא והולך…עזבי שטויות"
ככה אומר לי הילד שלי החייל החדש.

באוטו, אחרי שאספנו את א' אני משמיצה את יעל , חברה שלי שמכינה לילד שלה כל פעם 3 סוגי עוגיות שונים

בעוד אני מרוקנת את המדפים של הסופר, והם יושבים באוטו וצוחקים, בדרך לתחנה שעובר בה האוטובוס שיקח אותם לירושלים,

וברדיו, כמה מפתיע, בתכנית של רוני ידידיה מתנגן שיר שנוגן ללא הרף כשאני הייתי בצבא אני זוכרת את זה כל כך טוב, כאילו שזה היה אתמול

 

<a href="

 

תקווי

 אני לוחשת לעצמי אחרי שהורדתי אותם, חיילים בבגדים חדשים של צבא

שהמחשבות על איך מתזזים אותו לא ימלאו לך את הראש, שתוכלי להתרכז בעבודה הברוכה (מה זה להיות אומנית עם חוטים וחרוזים, זה באמת משחק לעומת להיות אמא של חייל)

באחים שלו

שתסיימי את הספר

ותלמדי כבר להכין עוגיות, מה את עושה ענין מכל דבר…:)

מודעות פרסומת