תגיות

,

(סיפור שלי)

 

אחרי שנשבעת אחר הצהריים כשראית את השקיעה

 

ששלשום היתה הפעם האחרונה בהחלט שמשכת את הלבנות האלה מתחת למיטה

את חוזרת על הטקס כמו מנטרה נעלמת

דרור עם הפנים לשם, אין סיכוי שהוא מרגיש

ועוד שניה את מחברת אותן, כנף לזרוע ימין, לא, זאת ההפוכה, תסדרי את זה

תסתכלי במראה, תלכי לחלון הענק של הפינת אוכל ותסתכלי שם כאילו הוא היה מראה.

ואת ממריאה

("מפתחות, לקחתי מפתחות, צעיף…יהיה לי קר שם למעלה" קול שלך עצמך נלחש באוזנך)

 

הנה את רואה הכל מלמעלה…את האורות, ואת כביש מספר 4, והשחור הזה בצד שמאל זה הים

כמה דקות ואת שם.

 

בתוך פאב

כולם  עם כנפיים כמו שלך, חלק לבנות יותר וחלק קטנות וכמה מהדמויות עם העיגול הזה של המלאך מעל לראש.

הם שקופים ואת לא.

והפנים שלך רגועות, תזמיני לך בייליס

 

ברעש העמום שיש שם עם החצוצרה של מיילס דייויס  (אנדי וו. ניגש עם המצית שלו ומתחשק לך לספר לו שלמטה את אף פעם לא מעשנת…) את מנסה לענות לעצמך למה לא…

למה לא בעצם?

כי אולי הילדה תתעורר (אבל דרור שם הוא יכול לגשת אליה…)

כי את רואה אנשים שמתו כבר מזמן (וזה נורא כיף…לא מזמן ראית את מרילין , והיא נורא יפה…)

כי זה מכניס לך רעיונות לראש (לא ממש…אחרי הכל את יכולה פה וגם שם)

כי אולי תראי פה יום אחד (לילה אחד…לילה) את מיקי  (את עושה את זה כל הזמן כי את מתה לראות אותו פעם אחת מאז התאונה אז אל תבלבלי לעצמך את המוח….משתוקקת לראות אותו ולו לדקה אחת, ובכל השנים האלה זה לא קורה וכל פעם את נשבעת  לעצמך שוב ושוב שלא תעשי את זה יותר כי אין סיכוי בעולם שתראי אותו…)

כי פעם אחת פגשת אותה והיא חיבקה אותך בהתרגשות ואמרה לך…ראיתי את התמונות על הקירות, בבית שלכם

וזה נורא יפה…

 

כי כשאת עושה את זה,  טוב לך מאוד ואת מגלה דברים שאף אחד עוד לא יודע

בגלל זה…

ואז את מגלה שאין לך למי לספר את הדברים האלה, שהם נאמרים לך בבטן בשפה שרק את מבינה…

ושוב לא אכפת לך שלא ראית את מיקי כל כך הרבה שנים

 

וכל מה שבאמת בא לך זה לחזור לאט לאט למטה, לראות איך המכוניות גדלות יותר ויותר על כביש מספר 4

לשתות את התה שנשאר על השיש כשפרשת כנפיים והוא עדיין חם

 

ולחזור למיטה

מחר בלילה את לא עושה את זה

נכון?

(נו, תעני…)

מודעות פרסומת