תגיות

לפני כמה ימים

הוא עמד לידי בחנות של הגרעינים

אני מילאתי שקיות חומות בגרעינים שחורים, פיסטוקים

ועוד פיצוחים

והוא עם הכובע הרחב שכל הזמן הוא חובש, בפעם בכמה חודשים שיוצא לי לראות אותו

מילא גם. שקיות חומות.

ופתאום אמרתי לעיניים הכחולות שלו

שאני זוכרת, שבכיתה יא איך הוא חטף לי פתק מהיד בהפסקה

והלצה, זאת היתה הלצה והוא חשב שזה פתק שכתבתי לאחת הבנות או שקיבלתי או ש….

ובאמת היה כתוב שם שיר ,

שאני כתבתי בעצמי בכתב היד שלי שבשנים ההן עוד היה ברור…

והתחלתי לבכות

(לא עכשיו, עכשיו כשסיפרתי לו את זה חייכתי )

ואני זוכרת ממש טוב איך הוא הביט בדף והרים עיניים והסתכל עלי

וחזר לקרוא בדף ואז שאל אותי

"זה את כתבת?"

והנהנתי מרגישה את הנצנוץ של הדמעות על הלחיים שלי

"זה נורא יפה. זה שיר, נכון?"

הנהנתי שוב, הוא הושיט את היד להשיב לי את הניר.

ואני הסתובבתי וברחתי לכיתה

וחשבתי אז שזאת סצנה מתוך סרט

בלי התחלה אמצע וסוף

 

אחר כך ליד הקופה סיפרתי לו שזה בשביל הילדים שלי שנורא אוהבים גרעינים (הגרעינים, והפיצוחים, לא השירים שכתבתי כשהייתי בגילם)

והחברים שלהם

הוא סיפר לי שיש לו רק בנות וכמעט אמרתי לו שאני מקנאה בו

(כשבאמת אני ממש לא…לא בגלל הילדות בגלל שאני שמחה עם מה שיש לי)

 

וכשנכנסתי לאוטו ואנה העבירה לדרייב הצבעתי עליו יוצא מהחנות…את רואה אותו

הוא היה אתי בכיתה, ועכשיו סיפרתי לו סיפור על פתק שפעם הוא חטף לי מהיד

זה? עם הכובע?

אהה, אני מניעה את הסנטר שלי למעלה ולמטה

חתיך….

אהה…

 

"זה ממש החזיר אותך לגיל 17 את יודעת?…"

אהה…מה זה המוזיקה הזאת? תגבירי

זה דארק ווז דה נייט, לא נתתי לך את זה???

 

אהה…

מודעות פרסומת