תגיות

אני מסתכל עליה סורגת פורמת
בואי כבר למיטה הקול שלי סורט לה את המצפון
שתרגיש מה זה שאני קם מוקדם בבוקר והיא ממשיכה וממשיכה לישון כאילו השמש לא  קפצה מהצד של ההר ועכשיו היא שוזפת את הלימונים שהתהפכו בשבילה כל החורף
שלא יפסידו נגיעה אחת רכה משום כיוון
שואל את עצמי למה זה קורה ככה ומה יוצא לה מזה
אתמול היא פרמה סוודר של סבתא שלה
אחד כזה שאבא שלה ביקש במיוחד שלא תיגע בו כי זה הבגד היחיד שהסבתא עליה השלום הצליחה להביא מהונגריה לפני 60 שנה.
עכשיו היא כבר כמעט סרגה ממנו סוודר שלם
שכמובן רק בחורף הבא היא תלבש, כי מה, כבר חם, לא לובשים סוודר בעונה הזאת
אני עושה קיפול בספר
זה שמחרתיים ילך לפח עם כוח המשיכה כי  אגלה שחסרים בו דפים

בואי, נעמי אני מפציר בה
בואי לישון כבר
תסיימי את זה בחורף הבא, את הסוודר
אבל היא נועצת עיניים ברפרודוקציה של פיקסו מעל לראשי
ואומרת בהכי מעט מילים שהיא יכולה
שחבל שאני לא זוכר
שהיא קופאת מקור גם בקיץ ולכן
הסוודר הזה
הולך לשמש אותה בכל ימות השנה
וחבל, היא מוסיפה לפני שהיא מעבירה אצבע  על הגב שלי
שאני מכיר אותה כבר יותר מ15 שנים ואת הפרט הזה אני שוכח בכל פעם
והכי חבל
היא אומרת לפני שהכוס עפה על הרצפה
(הדרך היחידה שלי לדעת שהיא מתעצבנת נורא)
שאתה לא זוכר שבעוד יומיים, (ביום שתעיף את הספר לפח ואתה עוד לא יודע את זה)
אנחנו טסים לפריז, קר שם

וצריך סוודר

************************

את יודעת," הוא אומר לי כשאני מקריאה לו את הסיפור. "זה כמו קטע מסיפור, זה ממש כאילו לקחת
חוט וחתכת ממנו חתיכה והיא הסיפור הזה, כאשר החוט לכל אורכו הוא סיפור שלם."
ולא באמת זרקתי ספר לפח," הוא מוסיף, כאילו שאני לא יודעת.
אבל זה כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא יודע, איך שאני כותבת."

"מה פתאום?? תקשיבי לתנים, הם התחילו עם היללות האלה רק אחרי ששמעו אותך מקריאה"

מודעות פרסומת