תגיות

כל האברים שלה שמניעים את עצמם לכיוון הדלת והמראה מעלה בי אסוציאציה של סקלטון או  בובת מריונטה

בזמן שהיא מתכופפת בחוץ למרחב שנסתר מהעיניים שלי כדי לקטוף לואיזה ולימונית

לתה שתיכף היא תכין לילדה בבקבוק.

קופסאות דמיוניות כמעט עד התקרה אני רואה על הכתפיים שלה ולא יכול לעשות שום דבר.

"אמה," אני לוחש לה והיד שלי עוברת את הדמות השקופה שלה והסוודר החיוור

לא…אני אומר לעצמי, אני לא הולך לספר לה

גם ככה יש לה מספיק על הראש והכתפיים

וכשהיא עוברת בדלת עם הגוף היפה שלה אני מחזיק ועוקב אחריה בעיניים סופר את המספרים עד הקפיצה של הקומקום שמבהילה אותה

והחיפוש אחר הכפיות והמיכל של הסוכר

הנה המבט שנשלח אלי…עם חיוך כזה של "הקדמת-אותי-עם-להוריד-ספלים-מהמדף"
היא מוזגת מים לתוך הכוסות, ולבקבוק

מזמזמת שיר בשקט ולאט שאני לא מזהה ומתחזק בהדרגה כמו יתוש שמסתובב לידי בזמן שאני מחפש את היד הענקית שקיבלנו פעם מדודה שלי שהורגת זבובים ויתושים

"לפעמים, את יודעת"
והמילים נחנקות לי בגרון
"לפעמים את צריכה ללכת עד הסוף רק  כי אין לך מה להפסיד"

וזה בכלל לא מה שרציתי להגיד לה, ממש לא
אבל כל כך חבל לי לקלקל שאני לוקח את הספל עם התה ויוצא לגינה עם סיגריה, מאחורה לכיוון של הואדי
ואז אני שומע אותה שרה

מודעות פרסומת