ככה מכנה דייב אגרס את תחושות החרדה שלו כלפי החיים, כלפי העצמאות שלו שנלקחה ממנו עם מות הוריו בהיותו בן 22, כשנשאר השלישי מבין ארבעת האחים במשפחה להיות האפוטרופוס על האח הצעיר ביותר שהיה אז בן 8.
אני קוראת וקוראת, קשה לעצור את הקריאה (המאוד איטית שלי) בספר הזה.

בגיל 22 התייתם דייב אגרס מאמו, חודש וקצת לפני כן הוא התייתם גם מאביו, דייב קיבל אפוטרופסות על אחיו הצעיר כריס , שהיה בעת ההיא בן 8. לשניים שני אחים גדולים יותר, ביל ובת', אבל את החיים כמשפחה הם חווים ביחד, אח גדול, אח קטן, בבית עם שאריות הרהיטים והכלים מבית הוריהם.
במקום שאני קוראת עכשיו כריס כבר בערך בן 11, דייב אגרס מתאר את החיים בלשון חדה ומיוחדת, אני צוחקת מתיאורי הדו שיח שלו, מהררי השקרים שהוא ממציא בלי למצמץ בכל פעם ששואלים אותו למה הוריו מתו, או אם הוא האבא של כריס (המכונה גם טוף בספר, כן קוראים לו כריסטופר) ונושכת את האצבע מקטעים שמסופרים באופן מותח. (וכן, יש גם כאלה)
אחד התיאורים היפים הוא שיחה בין השניים בערב אחד שדייב משכיב את טוף לישון, הוא מצחצח שיניים והם משוחחים…לא עוברות הרבה מילים עד שאני מבינה שאגרס הגדול שם את דבריו בפיו של אחיו הקטן, כי ילד בן 11 לא אמור להתנסח כך על החיים, לא בהבנה עמוקה שכזאת.
והדאגה, אני מספרת על הספר לילדים שלי, אני מספרת להם שיש ילד אחד שאח שלו גידל אותו, כי הם נשארו אחד לשני בעולם

ומה שאני לא מסוגלת להסביר להם זה ש
ילד בן 22, 23, 25 אמור להיות חופשי, עצמאי, בתחילת החיים שלו, ודייב אגרס מוצף מחשבות (שחורות אדומות) בכל פעם שהוא מתרחק מאחיו הקטן, הוא מבין שהבית חייב להיות מסודר ולא מצליח לעמוד בזה, מטפח תפריט עשיר של פיצות והמבורגרים מושקעים בידיעה שהיה עדיף שיבשל אוכל, אמיתי. מקפיד לא לצאת עם בחורות שלא מסתדרות עם המצב שלהם (כאלה שמדברות דיבורים של גדולים ליד טוף,), מוותר כל כך הרבה ואוהב את אח שלו אהבה אינסופית

והאהבה הזאת שיש ביניהם, בין האחים (בשילוב-שיבוץ מיוחד של האחות והאח הגדולים יותר, כל אחד בדרכו) היא  יפה וכל כך מחממת לב.

לפעמים אני קוראת וחושבת שכאמא מעולם לא הייתי במקום הזה של הדאגה

אני הולכת לקרוא,
הפרק הראשון באתר טקסט, הנה הוא כאן

והנה ציטוט , מעמוד 159, השיחה שדייב אגרס בודה ממוחו הקודח ושם בפיו של אחיו הקטן:

"בכל אופן במקרה שלי, קיבלת אפשרות מדהימה לתקן את השגיאות שנעשו בחינוך שלך, יש לך הזדמנות לעשות הכל טוב יותר- להמשיך במסורות שהיו הגיוניות ולהשליך מהספינה את אלה שלא- שזאת הזדמנות שיש לכל הורה, כמובן, לעלות על ההורים שלו, לעשות הכול טוב מהם, לצמוח ולהתפתח מהם כלפי מעלה- אבל במקרה שלנו זה מועצם עוד יותר, משמעותי הרבה יותר, כי יש לך הזדמנות לעשות את זה עם פרי הבטן שלהם עצמם. זה כמו לגמור פרוייקט שמישהו אחר לא הצליח לגמור, התייאש ממנו, והעביר לך , היחיד שיוכל להציל את המצב. אני צודק עד עכשיו, איש גדול? ומה שהכי טוב ,בשבילך לפחות – סוף-סוף קיבלת את הסמכות המוסרית שהשתוקקת אליה, ושלא פעם מימשת מאז שהיית קטן מאוד – היית מסתובב במגרש המשחקים וגוער בילדים האחרים שקיללו. לא שתית אלכוהול עד שהיית בן שמונה-עשרה, בחיים לא השתמשת בסמים, כי היית חייב להיות טהור יותר, היית חייב שיהיה לך יתרון כלשהו על אנשים אחרים. ועכשיו הסמכות המוסרית שלך כפולה, משולשת. ואתה משתמש בה בכל צורה שאתה מוצא לנכון. הבחורה ההיא בת העשרים ותשע למשל, אחרי חודש תיפרד ממנה כי היא מעשנת-"

אתם מכירים את ההרגשה הזאת בספר, שאתם לא רוצים שהוא ייגמר?
זהו, ככה אני מרגישה עם הספר הזה…

מודעות פרסומת