תגיות

הוא היה מאחורה, קבענו שהוא יושב שם עם מפה כזאת של פיקניק ובירה ולחם עב קרסוליים שהוא הכין, וירקות חתוכים.
ומחכה לי.
וזה היה בסדר, אני רצתי ורצתי בהתחלה לאט ואחר כך מהר עד שלא היתה לי אדמה מתחת לרגליים. הנוף למטה היה משכר, הראש הסתובב לי אפילו שלא לגמתי מהבירה בכלל, והידיים שלי שהפכו לכנפיים ידעו מיד מה לעשות, הרוח היתה נהדרת ואחרי מעוף של עשר דקות שנדמו לי כמו נצח ענקי של העולם הייתי בחזרה ליד השולחן של הפיקניק, ואז שמתי לב שהוא גם הביא נקניק מיוחד כזה, שאין בארץ, שאמא שלו הביאה ממוסקווה שבוע לפני זה וכשהוא סידר לי את הכל על הלחם שלו עם הירקות והנקניק הסתכלתי על האצבעות שלו והיה לי חיוך של ג'ריקן כמו שהוא קורא לזה.

אחר כך נסענו לאורנה ויעקב, חברים שלנו, והם הקרינו סרט על המסך ענק שיש להם בבית וישבתי לידו העיניים שלי היו בסרט והלב שלי עוד דפק מהמעוף הזה, והפחד שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד חוץ ממנו העיק עלי.

אורנה עברה עם מגש של קפה וגרעינים, והתינוקת שלהם ישנה בעגלה והנקודות שמחברות את הדברים באויר היו כל כך ברורות.
אני עוד ממש זוכרת ששאלתי את עצמי ממה לאנשים יש את התחושה הזאת, ולא היתה לי תשובה.
אצלי זה כשאני עפה. זהו.

בפעם השניה ביקשתי ממנו שיוריד אותי באותו המקום, ושיחכה לי בצד השני של התהום, וכמו בפעם הראשונה רצתי ורצתי, הפעם הראש לא הסתובב לי וכשהאדמה לא היתה לי מתחת לרגליים הרגשתי את האושר הזה מאוד טוב.

אחר כך הלכנו לראות סרט בקולנוע, עם פופקורן.

הפעם השלישית היתה לפני שבוע. נסעתי לבד, השארתי את המכונית במקום של הפיקניקים, הרגשתי את החיוך שלי מתפשט בכל הגוף, סידרתי את הכתפיות של החזיה, והקשירה של המכנסיים הכחולות שלי מתחת לחולצה הלבנה הארוכה שלי.

ועפתי.

למחרת בבוקר גיליתי שאני בהריון, ועכשיו
תשעה חודשים פחות שבוע אני לא אעוף.

מודעות פרסומת