שלושה ילדים, אחד מהם שלי, (אמא אני בן 19 בעוד שבוע, והם בני 18 וחצי, תפסיקי להגיד "ילדים") במכונית שאני נוהגת בה, ושניים במכונית נוספת בדרך לשדה התעופה, לטיול של-לפני-ה-צבא-שנת-שירות.
לפני שלושה שבועות הם סיימו רשמית את כיתה יב. בשבילם החיים מתחילים, וזה החופש שלפניהם, בשבילי, לילה ממש קצר (רק בסביבות השעה 3 אהיה בחזרה במיטה, וגם אז אני מתקשה להירדם)
זה הילד השני שלי שאני הולכת לשיר לו את "עוף גוזל" כך  שמיומנות מסויימת יש לי.
ועם זאת…משהו מהרעננות, התמימות, ההתחלה-של-החיים-הכל יכולים דבק גם בי, באמא שנוהגת באוטו, לוגמת מהקפה שלה, וכשברדיו אביתר בנאי שר את השיר תיאטרון רוסי (ששווה פוסט נפרד, זה עוד יקרה) אחד החברים שלו שר אתי, את כל המילים כולן, ואני קצת מתרגשת.

אחר כך ב88 מתנגן כל התקליט של תיסלם רדיו חזק, זה שנולד לפני שאני הייתי בגילם והם מקשיבים, תוך כדי שיחה ערה על "איזה ספר כל אחד מהם לקח לטיסה"
סתיו לקח את "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה וליאור אומר מה הוא חושב עליו (הוא לקח את "ביום שהמוזיקה מתה" זה ממש על מוזיקה, ספר רציני, הוא מדגיש )
תמוז קורא את יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה באנגלית.
(אומרים שעל עץ תפוחים לא צומחים אגסים, אני קראתי את הספר הזה בעצמי לפני חודשיים בערך והוא שאב אותי לתוכו, ועכשיו הוא שואב את הילד)

המחשבות נודדות לי אל התמונות שיש לי מהילדות שלו, מהתקופה שהיה תינוק.
כשהיה בן שנה ואחד עשר חודשים נסענו ליפן.
הנה תמונה מגיל שלוש לערך, בחג הבנות- (חג הבובות ) Hinamatsuri החל ביפן ב3 במרץ. בגן מכינים מעין תפאורה בכל שנה שהילדים מצטלמים בתוכה, תמוז הצטלם פה עם הַרוּמִי שהיתה איתו בגן.

ואז אני נזכרת בראיון שהם ערכו (אחד מיני רבים) אמרי (בן 3 ו-9) מימין, מראיין את תמוז, יום לפני גיל שנתיים, אני רק מדמיינת את אוצר המילים של שניהם בגיל הזה ומתחילה לצחוק,
קרוב לודאי שהשיחה סבבה סביב הענין המיוחד הזה שהם נכנסו בדיוק לגן היפני, בלי לדעת את השפה, ותמוז שהיה אז בן שנתיים הביט לצדדים, ראה את הילדים בקבוצת הגיל שלו והחליט ש(כמוהם)הוא נגמל מטיטולים, הגננות ידעו לכתוב באנגלית, לא ממש לדבר והיו כותבות לי מה עליי להביא  (תחתונים מיוחדים להחלפה)כדי שיהיה שיתוף פעולה פורה והילד ייגמל בלי תסכולים מיותרים.
(ובלי שפה…)

אחר כך הוא למד את השפה, וליהג בה בלי מעצורים, וכאן הוא מצייר את החלל שהעסיק אותו הרבה מאוד בילדות עם כוכבים ויצורים ומערכת השמש, וכדור הארץ (בן 6 וחצי)

עכשיו, הוא בן 19 פחות שבוע

….ולפנות בוקר הוא המריא עם ארבעה חברים שלו ובמשך תשעה ימים יהיה לו חופש, אמיתי, של נער, כזה שאמא רוצה בשביל הילד שלה שהוא יהיה כל הזמן…

 

בשתיים בערך אני מתחילה לחזור הביתה, אחרי שהורדתי אותם בשדה התעופה שנראה בשעה הזאת תוסס כמו תל אביב באמצע היום, הם לוקחים את התיקים שלהם ומתרחקים לתוך הדלתות שמנחשות אותם ונפתחות להם מעצמן.

פסים של פנסים מכים קלות על השמשה הקדמית של המכונית לפני שאני עוברת בשער היציאה של השדה,
וברדיו מתנגן השיר הזה

מודעות פרסומת