תגיות

,

הרבה אני מתעסקת עם הענין הזה של לעוף, זה מתחיל מאהבה שלי אינסופית לטיסות, אני מוכנה לעלות על מטוס, להמריא ולנחות בשדה התעופה בן גוריון, בלי להגיע בדרך לשום מקום, רק כדי לראות אדמה-ים- אדמה-את תל אביב מלמעלה, אני כותבת על זה ויש לי חיוך   ענקי בתוך הבטן. לנעוץ  עיניים בחלון, כשהמטוס בגובה, במיוחד מעל העננים. אפשר לקרוא לזה תחביב אצלי, תחביב מפותח אם כי לא תמיד נגיש.
כבר מעל לשבועיים אני חושבת על הנושא הזה ממקום אחר לגמרי.
הילד שלי (כן, חשבתי לכתוב "בן" אבל "בן" זה ילד גדול, ובשבילי הוא עוד קצת קטן) היה בדרך לצנוח אתמול.
עם מצנח, וכובע, על מטוס, אמיתי, עם מדריכי צניחה, משלחים אותם מגובה מטורף במושגים הגיוניים, והם סומכים על הצבא, על המפקדים שלהם, המדריכים, מקפלות המצנחים וקופצים.

כשהם באויר, אחרי שלוש שניות לערך (מלמדים אותם לספור) נפתח מצנח ועולם שלם מתגלה מלמטה, כ 40 שניות של עונג צרוף למיש-אין לו פחד גבהים והמראה הזה מהגובה עושה לו טוב….
אחר כך מתגלגלים על הרצפה, אוספים את המצנח, וחזרה לשיגרה.
ואני אמא שלו, שראיתי במו עיניי איך הוא מתרגז ממבנה לגו שלא מצליח (טוב, בגיל 6 ופחות), אופניים עם-בלי גלגלי עזר, ערימה של בגדים מקופלים נופלת לו מהיד בדרך לארון, "בטעות, לא ממש התכוונתי" אמורה לסמוך על הסטטיסטיקה שהיא כמובן לצידינו…

עמדתי שם אתמול, במקום-שההורים- עומדים עם כמה אמהות שהבנים (ילדים, ילדים..) שלהם בצוות עם הבן שלי, והחלפנו מתכונים, אינפורמציה, אנחנו כבר קצת כמו האמהות מהגן, רק שהבנים שלנו, לחלקן יש חברות, לכולם יש רשיון נהיגה ואנחנו כבר לא אחראיות עליהם בשום מובן מלבד האוכל שאנחנו מכינות בשבת הכביסה והדאגה.
אבל כשהחשיך, והמון חיילים יצאו מהשטח שבו צונחים, הבנו שהילדים שלנו, הצוות שלהם לא הספיק לעלות ולצנוח, וכולנו, שבילינו שם כבר את אחר הצהריים של אתמול התייצבנו שם היום עם דפיקות לב, והתחלנו את הציפיה מהתחלה.

והם צנחו, יצאו אחרונים,
היו לי בדיוק 10 דקות לפגוש את הבן שלי, עם העיניים הירוקות שאי אפשר לפספס, לחבק אותו ולתת לו נשיקה בלתי נשכחת על הלחי ולשמוע (הקשבתי….הקשבתי לכל מילה) איך היה, איך ההרגשה,  הפחד, דפיקות הלב, המראה מלמעלה (ראיתי את הים כי הייתי מסובב לכיוון ההוא)
הם כבר מזמן עלו על האוטובוסים, חזרו, התקלחו קרוב לודאי והלכו לישון
ואני כמה שעות אחרי,  ועדיין מרגישה באויר בעצמי.

מיכל, אמא של א' ארגנה אותנו עם שתיה וחטיפים, עמדנו וחילקנו להם, דוחפות להם לידיים את מה שנשאר- החטיפים והשתיה, והעוגה ו….

האהבה, קחו את האהבה שלנו.

"כתבת כבר על הצניחה, אמא? ?" הוא שואל אותי אחרי שהגיר בקבוק מים לתוך בטנו
"התחלתי, קראתי לזה "אבל ההופעה שלי היא לא ההופעה שלו" אני מספרת לו.
ואז, הוא מספר לי שבצוות, הם אוהבים נורא את כל הסדרה של "צעצוע של סיפור" וכשהם קפצו מהמטוס כולם קראו "אל האינסוף ומעבר לו"

"אה, נו," אני אומרת לו "בדיוק ככה אקרא לפוסט הזה"

אני עייפה, חם, הרגל נורא כואבת לי, אוספת פסולת שנשארה, מחפשת בחושך במשך 5 דקות אם לא יותר את המפתח של האוטו, ולכמה דקות טובות

נדמה לי שאני היא זאת שצנחה היום…

מודעות פרסומת