תגיות

,

דני רובס.

בפעם הראשונה ראיתי אותו בגיל 15. זה היה בשנת 80 או 81 (רק שלא יורידו לי ציון אם טעיתי)

היתה הופעה של נורית גלרון,(במתנס בעשרת… פרט שולי)  והוא ועוד אחד באו ללוות אותה, כל כך התרגשתי, ו"אני בא הביתה מהלילה" שלו היה אז המון ברדיו, הוא שר את השיר בהופעה כאורח של נורית גלרון, והבנות ואני ידענו את כל המילים בעל פה.

אחר כך הוא היה כוכב ובא להופיע לבד, זה היה באותו האולם בעשרת, והיה לי כבר את התקליט הראשון שלו.

אחר כך שמעתי אותו ברדיו, והדיסקים שלו ליוו אותי כל השנים.

לפני כמה שעות חזרתי מהופעה שלו.

לרגל חג האהבה ארגנו במושב אביגדור ערב מדהים עם הופעה של בנים מהמקום, שני תושבים שקראו שירה

והופעה של דני רובס.

הוא עולה לבמה, עם גיטרה, ומול המיקרופון נותן שואו (חשבתי על מילה אחרת, לא מצאתי) שלא היה מבייש שום כוכב שאני מכירה, ישבתי מרותקת, שלא לפרט מדקלמת/שרה את כל המילים בעל פה (חוץ משיר אחד, אולי אם להיות מדוייקת וגם אז, את המנגינה ידעתי בדיוק מופלא)

באמצע המופע הוא מעלה לבמה -באמצע -השדה שבשום מקום את בת זוגו אילאיל תמיר-רובס שיש לה קול כל כך נקי ומדוייק ועמוק.

והם שרים ביחד…שירים של הביטלס, שירים של דני.

אבל למה אני כותבת את כל זה?

רק בגלל ההדרן.

בהדרן, הוא יורד מהבמה, חוזר (אף אחד בקהל לא היה מוכן לתת לו ללכת, תהיו בטוחים)

וכשהוא חוזר הוא מקלף מעליו את הגיטרה, והמיקרופון, עומד כמו ערום על הבמה ושר את השיר "מחר הוא יחזור"

אני הרבה פעמים מתרגשת בהופעות, אבל לבכות, כמו שבוכים בסרט…

זה לא קרה לי אף פעם.

חברה שלי לידי, עם סרט על הראש וידאה שהכל בסדר…

"כן, בטח" חייכתי אליה עם עיניים נוצצות.

בסוף, כשהחברים של המושב מביאים לו פרחים ומגיעים כדי להודות על הופעה כל כך מרגשת אני מתיישבת עם החברים שהזמינו אותנו, צובטת את עצמי כדי לוודא שזה לא חלום.

הוא באמת פרפורמר מעולה…

את השיר שלו שאני הכי אוהבת אין ביוטיוב, הוא נקרא "מישהו משהו" מתוך הדיסק (אז זאת היתה קלטת שקיבלתי מתנה להולדת אמרי, הילד הגדול שלי) בדרך אל האושר,

הייתי בתקופה שיצאה הקלטת חודשיים בחופשת לידה, בקיבוץ האון, רוב הזמן לבד כי אבא שלו תרם לצנחנים במילואים יותר מלקיבוץ ולבית, ואני זוכרת היטב את הקלטת מתנגנת שוב ושוב עם rewind  לשיר הזה

ויש שיר אחד במיוחד, זה השיר האחרון בקלטת הזאת שכשאני שומעת אותו הלב שלי נעצר, זה היה קורה לי אז, כשהייתי מחזיקה תינוק בן חודשיים ומניקה לא מאמינה שאני אמא, וזה קורה לי היום כשהאחרונה מתוך הארבעה שלי בודקת בכל בוקר בשוויץ בלתי נתפס אם היא עברה אותי בגובה או לא (את הנעליים הקטנות עליה היא כבר מעבירה לי), ואני מביאה פה גירסה-כל כך יפה שמצאתי ביוטיוב, של מורן מייזלס שמלווה את עצמה בפסנתר כנף.

חושבת על המילים

"סובי סובי קרוסלה

איך עפר הופך לסלע

כמו בגן העדן נדנדות על עץ הדעת

ילד של אתמול, מתי הפכתי גדול…"

ורק בגלל שאני לוחצת על קלידים במחשב שלי

אני מתאפקת לא לבכות…

מודעות פרסומת