תגיות

בדמיון שלי אתה מתאר את הקיר של הדירה עם התקרה הגבוהה והאח שאתה כותב לי שכל הזמן אתה מאכיל  בעצים, מטעין אותם למוות ככה כתבת ואני חושבת עליך חוזר מאוחר מהעבודה התובענית (כתבת טובענית ולא  ידעתי אם היתה לך שגיאה של כתיב, תופעה נפוצה בשדותיך או שהתכוונת לטובעני שטובע, אני לא מאמינה, גם אז לא האמנתי עליך שאתה טובע במשהו)
במציאות.
בדמיון חשבתי שיהיה סטוצ.
בטח דמיינתי את עצמי קצת יותר מלאה ובטוחה, מושכת שפתון עם צבע על השפתיים ומציירת את הקו העליון של העפעפיים שלי תוך הטיית ראש מול המראה, חושבת על ברסאנס שמעולם לא ממש הצלחתי לגעת בו, או הוא בי. איכשהו הגיטרה שלו ממשיכה להציק לי כשאני מקשיבה לו.
מבינה קצת יותר בבישול, אחרי הכל לא קראת אז ספרים בכלל, על מה כבר יכולנו לדבר.
ואוכל מעולם לא היה יותר מברירת מחדל אצלי אפילו אז במכתב ההוא שאלת אם גיליתי כבר את הבצל הסגול שהיה חדש במחוזותינו "ואפשר לקצוץ אותו מעל טונה צרובה" והנחתי שעכשיו אתה כבר ממש שף ושכמו שפעם אמרת לי, כשעוד היינו שכנים שהחלום שלך זה לראות אותי אוכלת משהו בתשוקה כמו של סקס ואני הסמקתי כי אף פעם לא דיברנו על סקס לפני זה.
במציאות כשקיבלתי תשובה מהאוניברסיטה בפאריז בהיתי שעה בחלון התל אביבי לפני שהעזתי לצלצל לריבי לשאול אותה אם היא יכולה לתת לי את הטלפון של אח שלה בדירה וגם במסעדה שהוא עובד בה.
במציאות הייתי בהיסטריה כי לא הכרתי שם אף אחד כמעט ופתאום לא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה ללמוד אומנות.
במציאות פחדתי שריבי תתן לי מספר לא נכון, חיבה גדולה מדי אלי אף פעם לא היתה לה.
ובאמת הייתי פרודה מניר זמן כל כך קצר היא לא יכלה לנחש שאני כבר לא איתו.
בדמיון הגנבת אותי על האח הבוערת ההיא לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ ממנה וכשעליתי במציאות על המטוס ביום ההוא לא הייתי כל כך מפוחדת כמו שבאמת הייתי כשישבת לידי בשיחה ההיא.
כמה שעות אחרי שהמטוס המריא בבן גוריון, שהיה אז עדיין טרמינל וון הישן נחתתי בשארל דה גול ועליתי שם על רכבת, אתה הגעת לאסוף אותי עם המכונית הקטנה שהיתה לך
בשני הלילות הראשונים ישנתי בחדר שלך שהיה ענק ואתה ישנת על המזרון בסלון, ובבקרים כשהלכת לעבודה אני כיתתתי רגליים בחיפוש אחרי דירה קרובה לרכבת שתיקח אותי לאוניברסיטה וגם פגשתי באיזה בוקר קרובת משפחה רחוקה של אמי המאמצת.
במציאות דמיינתי אותך כשישנת בחדר השני ופחדתי מזה.
וביום השלישי כשחזרת מהעבודה אמרת לי בואי, הולכים לאכול במסעדה ממש טובה ואמרתי לך "אבל נורא קר בחוץ ואני לא מצויידת במעיל הגון"
אני ממש זוכרת שהשתמשתי במילה הזאת "הגון" ואתה פתחת דלת של ארון סתרים בכניסה עם המון מעילים וצעיפים ושמיכות הכל צבעוני כל כך ומסודר בערימות שרק להסתכל עליהם עשה לי חם ושלפת מעיל אחד אימצת אותו ביד שמאל החזקת מול המבט שלך והסתכלת עלי ועל המעיל ואמרת זה מושלם, כמו סיר למכסה וזאת היתה הפעם הראשונה שגם אני ראיתי בך משהו, בעיניים בתנועה של הראש, מבט שמפליג למרחקים
אחר כך מלצר עם מכנסיים לבנים וחולצה מפוספסת במסעדה קטנטונת משך את הכיסא לאחור ודחף אותו בעדינות בחזרה כשהתיישבתי ואז הוא הוריד את החולצה המפוספסת ועבר אל מאחורי הדלפק ועל משטח מתכת לוהט הרקיד כל מיני נתחים של ירקות ודגים ואני הבטתי מוקסמת והורדתי עוד ועוד שכבות כי היה נורא חם ואתה צחקת וחייכת , השקת את כוס היין שלך בשלי.
ואז אמרת לי בלי להתבלבל ולאט , בקצב שאוכל לספוג.
אני אגיד את זה לאט, אמרת פתאום כשהיין כבר מצא כל נקבובית בגוף שלי ופני הרצינו ושאלתי  אותך "זה סיפור?" ואמרת
"כן, סוג של"
והתחלת להגיד שמאז
אני לקחתי אויר, והעברתי את העיניים שלי ששכחתי לפני זה לשים עליהם איפור לרצפה של המסעדה שהיתה פסים פסים של פרקט מתוק בעקמומיותו שמאז שראית אותי בפעם האחרונה כמה, קימטת את המצח שלך, זמן עבר מאז (כמה חודשים)
אתה לא מפסיק לחשוב עלי ושאני בשבילך הבן אדם שאתה רוצה ומוכן לבלות איתו את שארית חייך
שנכונה לך תקופה קשה של לימודים ועבודה ואתה מזמין אותי להישאר איתך בדירה ושאתה מכיר באופי שלי שלא אוהב להתחייב ולהחליט ולקחת אחריות וטיפונת הקול שלך רעד כשאמרת שתעדיף לא לראות אותי אם התשובה שלי תהיה שלילית.
ואחרי כל השנים שעברו אני כבר לא ממש בטוחה שאלו היו המילים שלך כי אחרת איך הסכמתי בסוף.
הניסוח היה כנראה יותר הדרגתי ויותר ידידותי.
בסוף כל הדברים האלה המלצר כבר ניקה במטלית את המשטח שהתקרר מזמן ואסף את כוסות היין שלנו  הפכת את היד שלי ושמת בתוכה סיגריה ריחנית תוצרת בית אני צמצמתי אליך עיניים והסמקתי כשאמרת שכשיהיו לנו ילדים אתה מבטיח לא לעשן יותר בכלל והרמת שלוש אצבעות כמו של צופה
"בנים"
אמרת, יהיו לנו שלושה בנים.
וכשיצאנו משם בדרך אל המכונית הקטנה שלך סגרת לי את המעיל ועל עמוד אחד נשענת וחיבקת אותי אליך ונישקת אותי נשיקה ממש ארוכה אחת.
האף שלך קפוא, אמרת כשהסרת מעל הצואר שלך את הצעיף שלך ועטפת את הראש שלי ואמרת שלעולם, אבל לעולם אתה לא רוצה שיהיה לי יותר קר.

עכשיו אני יושבת בבית קפה הזה, חם לי נורא, לפני שתי דקות הלכתי למראה הענקית שבשירותים כדי להסיר את שני הפסים שהיו מצויירים לי על העיניים.
את כל הבוקר ביליתי עם חברה טובה שלי במוזיאון, שאמרה שטוב עשיתי שהתגרשתי וחזרתי לארץ עם הבנות.
ולא היתה בי טיפת תעוזה לספר לה שאין לי בכלל מושג איך אתה נראה היום, שאני חושבת עליך, ומשערת שנשארת איש שמח ועליז וגבוה.
שאני לא יודעת מה גרם לי לקום בבוקר שאחרי לקחת את החפצים שלי ולהחזיר את המעיל למקום שלו בארון עם הדלת הנסתרת שליד הכניסה
שהרכבת שלקחה אותי עליה אחר כך לא היתה החיים שרציתי אבל אני פה עכשיו והבנות אצל אמא שלי והחבר שלה בבית.
ואני רואה אותך מהחלון של בית הקפה, לא השתנית הרבה הפה שלי מתעקל כמעט לבכי אבל לא.
אתה מזהה אותי מיד, מודד בעיניים היפות שלך, מנשק אותי על הלחי ואחר כך מאמץ לחיבוק חם, מתיישב ומרים את היד בעדינות לקרוא למלצרית.
את עדיין שותה אותו חזק עם הרבה קצף, נכון?
במילים המדוייקות אתה מסביר למלצרית מה אנחנו רוצים  "ותביאי לנו עוגת גזר, "אתה מהנהן "חתיכה שמנה ממנה"
השיחה קולחת כאילו שלא נפסקה, אני מספרת לך על לואיז וניקול, מרימה יד לסדר את השערות שלי ואתה מוציא מצלמה ומראה לי את התמונות שצילמת אתמול בעבודה
אני מספרת לך שאני כותבת כל הזמן.
"קראתי"
באמת? אני משתוממת
"כן, את שלושתם"
וכשאתה לוקח לי את היד, הופך אותה ומניח בתוכה משהו מגולגל בצבע לבן אני מסיטה את המבט שלי כדי שלא תראה את הדמעות
אבל אפילו הן לא מטשטשות את שלוש המילים שכתובות על הניר המגולגל כמו סיגריה שכשאני פותחת אותו בזהירות אני רואה בכתב היד שלך עדיין אוהב אותך
בראש אני חושבת זה לא מגיע לי.
במציאות אני לוקחת את שתי הידיים שלך בשלי ומהנהנת.
ואז אתה מתקרב אלי ולוחש לי שאתה לא מעשן כבר שנה.

מודעות פרסומת