אני מחזיקה את הספר שאני קוראת עכשיו, כשהדפים כמו מתעגלים בו, בקו הזה שכשהייתי ילדה הייתי משרטטת מתחת לכותרת במחברת מולדת, קו גלי כזה בכמה צבעים (כתבתי "כזה" אני אכתוב את המילה הזאת עוד הרבה פעמים)

פעם בחיים
אחר הצהריים אני שוכבת על הספה בסלון בבית הורי וקוראת, קוראת, לא מצליחה להפסיק.
יש לי שלוש אחיות, שתיים מהן קראו את הספר ("את חייבת את חייבת" הן אמרו לי אז, כשסיימו לקרוא אותו) הן נכנסות ויוצאות מהבית , נשזרות שם כמו חוטי כסף יקרים שבקצוות שלהם יש יהלומים. אחת מביאה עוגה, השניה לוקחת כלי שלה בחזרה הביתה.
"מה קורה אחרי שהוא…..****?" אני מקשה
והן עושות פרצוף
"באיזה עמוד את?"
"292"
"אה, שם, "
"לא זוכרות" אני קולטת אותן קורצות אחת לשניה.
"עידית, תפסיקי לבלבל את המוח, ותמשיכי לקרוא"
"כשהוא נוסע,  אחרי הקטע ההוא…את עוד רחוקה, תמשיכי, כל הכבוד שאת קוראת ככה"
צמרת, האחות הצעירה, זאת שלא קראה את הספר , מחזיקה בידיים תינוק ומחלקת הוראות לבן הגדול שלה, שבעוד שבוע ימלאו לו שנתיים.
ובני הדודים שלו מסייעים, לוקחים , מביאים בקבוק, מצחיקים,
צוחקים, משחקים תופסת.

אלף סיפורים אכתוב ואספר, ואף אחד מהם לא ישווה לערב כזה שחוטי הכסף שלו מתגלגלים והיהלומים לא בורחים ממנו.
צמרת, הולכת לבית שלה, בדלת ממול לקלח את הילדים, ואני מצטרפת כדי לסייע לה. מוציאה מהאמבטיה את התינוק, עטוף במגבת, מחתלת אותו ושרה לו, מכניסה אותו למיטה עם מוצץ בזמן שהיא מלבישה את השני, ומכינה בקבוק לתינוק.
"יש לך עוד כוח לתינוקות?" היא שואלת אותי בין לבין, ואני מחייכת.
בהתחלה כשהלבשתי את התינוק, שרתי לו את השיר הזה:

אחר כך. כששניהם היו כבר במיטה שרנו ביחד את השיר הזה:

אבל ממש הרבה יותר לאט, ובקולות השלובים שלנו, אחותי ואני,
לילה, אני חוזרת לספר  פעם בחיים
רעות קוראת עכשיו את עדן
ואפרת קוראת כל מיני טפסים של חזרה לישראל אחרי 17 שנים בניכר
צמרת קוראת את "איה פלוטו" (היא לא מפסיקה להעתיר עליו שבחים, )
וגם את "סיר הסירים"
וגם את "שאול הטרקטור"

ואבא שלנו סיים לפני שבועיים, בערך את "תש"ח" של יורם קניוק והוא מזכיר לנו, ולבני הזוג שלנו שאנחנו חייבים לקרוא אותו….

מודעות פרסומת