פתאום, בזמן האחרון,  כשאני חושבת על זה אני קוראת.
מההתחלה.
תמיד אני קוראת, אבל יש תקופות שספר אחד מחזיק אותי במשך חודש, ויש תקופות שהקריאה שלי מהירה או שאני לא כל כך שמה לב, והיא גוזלת ממני יותר זמן, גם זאת אפשרות. בכל אופן, אי אפשר להאשים אותי באי-מילוי-משימות-באשמת קריאה ואם כן ,תודו שזאת לא אשמה כל כך חמורה.

ויצא ש(חיוך רחב מאוד) בחודש האחרון קראתי (יחסית) הרבה.

פעם בחיים- מירי רוזובסקי (רקמה עדימה של יחסים בין בני משפחה, וכתוב בשפה בטוחה ואחידה )
סיפור קטן ומלוכלך-רוני גלבפיש (מעבר לנושא הרגיש שמסתתר  בתוך הספר יש בעמוד 80 תיאור כמעט מדוייק של החדר הראשון שישנתי בו בקיבוץ שארז, בן הזוג שלי גדל בו ומה שעוד יותר היה מדהים זה שבדיוק כשהגעתי לדף הזה בספר עצמו, שהיתי בקיבוץ, במרחק של מטרים ספורים מהחדר המתואר בספר)
התחלתי שניים, דונה פלור ושני בעליה (ז'ורז'י אמאדו) דמאסקוס (ריצ'ארד בירד)

ובשבת זה קרה, אצל ההורים שלי בבית, על השולחן, ראיתי ספר,(טוב נגד רוח הצפון -דניאל גלטאואר, תרגמה מגרמנית דפנה עמית) התחלתי לקרוא בו ולקרוא, בהתחלה הסמקתי קצת, אחר כך התגלגלתי מצחוק ואז הושבתי את ארז (בן זוגי) והקראתי לו ורק לפי זה שכאשר עצרתי את קולי והרמתי את העיניים ראיתי שהוא מחכה להמשכים, המשכתי להקריא.
ואז היה קטע שהיו לי בו דמעות, קצת .
ובעמוד 38 הודעתי לו שאני הולכת עם הספר לאיבוד, ואם הוא רוצה -המשך קריאה באופן עצמאי ורק אחרי שאני מסיימת .
בפחות מ24 שעות סיימתי, נכון, פישלתי בכמה מטלות, אני לא אומרת שלא אבל יצא שבפחות מחודש קראתי שלושה ספרים!!!

עכשיו הם מסתכלים עלי ועושים נו נו נו עם האצבע, נערה עם קעקוע, גברת קיפוד, רקמה של סתיו, עשו, מורה זהובת עיניים, מחלה של אבנים הספר של מורקמי על ריצה, שני ספרים של ז'ורז' פרק (החיים הוראות שימוש ועוד אחד שלו)

ויש לי עכשיו את  דמאסקוס בתיק, ומדי פעם (כשאני בבית) אני פותחת דף בדונה פלור, ובאדון החצר (טריסטן אגולף)
אבל דמאסקוס לוקח, בינתיים, את כולם.

בינתיים.

אפילוג:
במהלך כתיבת השורות האלה, מצאתי ספר שלא יכולתי לעמוד בפניו, והוא נכנס לי לתוך התיק בלי רשות קוראים לו "בונה ארמונות בכפית" של איריס ערד.
לפעמים, הרשימה בסוף של התודות היא כל הספר, ומה שיש בעמוד האחרון, (לא זה של הסיפור, אני עוד לא מכירה אותו בכלל,) רק בתודות הוא עולם שלם גדוש וסמיך כמו דבש.

בינתיים אני גם קוראת יותר ב"דמאסקוס" צריך לחזור שם אחורה בדפים, כמו שאני קוראת, זה כמעט הכרחי.
ואלינה, שעובדת לידי אומרת שהיא קוראת עכשיו את "האמן ומרגריטה" ברוסית, ושאני חייבת לקרוא (בעברית אבל)
אבל אני אומרת שאם אני כותבת כמו שאני מדברת, אז כשאני מדברת לפעמים אי אפשר להבין אותי וכשאני כותבת לפחות אפשר לעצור ולהתחיל לקרוא מההתחלה, ואז

אולי אז יש סיכוי להבין
מה התכוונתי להגיד…

מודעות פרסומת