על הספר "בונה ארמונות בכפית" מאת איריס ערד

מעט מאוד קורה לי שאני מגיעה לספר שיצא לפני זמן קצר ומצליחה לקרוא אותו.
ומה שקרה לי עם הספר של איריס ערד "בונה ארמונות בכפית" הוא יוצא דופן. בחנות, בדרך לקנות בכלל ספר ליסמין, הילדה הצעירה שלי אני מסתכלת על העטיפה ועל השם, ומשהו מבפנים, בתוך הבטן אומר לי שהספר הזה בשבילי.
סיימתי אותו בעשרים וארבע שעות, אולי פחות, אני זוכרת שבבוקר לקחתי את האחייניות שלי לשתות קפה וישבתי מולן מתנצלת עם הספר, קולטת את החיוכים, אחרי הכל כשמישהי מהן ניסתה להגיד לי משהו היא הצליחה דיי בקלות.
כשנהגתי בדרך חזרה לא קראתי.
ואז הלכתי לעבוד בסטודיו, הספר נשאר באותה העת בבית.
בערב, עם הקפה סיימתי אותו.
בכיתי בכמה נקודות, והיו גם כמה שצחקתי בהן.
אף פעם אני לא יודעת אם אהבה זאת אומנות.

טעות.
עד שקראתי את הספר הזה חשבתי שאהבה היא רק רגש
ואחרי שקראתי אותו אני יודעת, איריס לימדה אותי משפט אחרי משפט
אהבה זאת אומנות, גם רגש, אבל גם, מאוד, אומנות.
טעם הוא משהו מאוד שונה מאחד לאחד, אפרת אחות שלי לא סובלת אבוקדו, רעות מתעבת זיתים, אני אוהבת את שניהם ולא יכולה להכניס לפה מלון או שעועית לבנה.
כי זה ממש לא טעים…
אבל אפשר ככה גם לאהוב מוזיקה מסוג אחד וספרות מסוג כזה, או שירה. ואפשר לא לאהוב כלל.
אין מילה שאני יכולה להגיד שתתאר את הספר הזה בלי לקלקל אותו, ואני ממש לא רוצה לקלקל, רק לספר
שמיום חמישי, שבערבו סיימתי אותו, איריס, שכתבה אותו הולכת אתי כל הזמן.
בשישי בבוקר כשערכתי קניות
היום, כשהרגשתי קצת לא טוב והתפנקתי.

איריס זכתה בחיים, היא איבדה אותם ולקחה מחדש, רופאים גדולים צקצקו עם הלשון ועשו לא גדול על תשובות לבדיקות שלה שהגיעו
והיא , לא היה לה שמץ של מושג מכל זה, היא בחרה בחיים.
לא היה לה זמן לסמן להם לא.
וכשהיא חזרה אליהם היא הוציאה מבין ידיה ספר שמתאר את המסע שלה כל כך יפה, כל כך אמיתי.
ומה שמדהים הוא התיאורים שלה, מערכות היחסים עם העולם, המטפלים שלה, המשפחה השפה הלא מתיימרת שהיא שוזרת בין הכל, ההחלטה שלה לעבוד על התנועות הקטנות של השיקום, הגישה הזאת שעמדה לצידה במקומות האלה האפלים שהיא לא ויתרה בהם.
הילה אלפרט, בבלוג שלה בסלונה כתבה על איריס ועל הספר הנה כאן
הקישור הזה הוא לתכנית ערב חדש , שם איריס התארחה בראיון.
צריך להיכנס לתכנית ששודרה ב13.10.2010
ובתוך התכנית, להעביר ל10 הדקות של הראיון שהן בין הדקה ה30 לדקה ה40 בקירוב בתכנית (שאורכה כ55 דקות)

עכשיו אני מחכה לספר הבא שלה.

כשאני כותבת או מספרת על ספר שאני קוראת, המילים בוקעות מתוך הענין שלו והקשר אלי ולא כביקורת ספרותית.
בשבילי, וקשה מאוד להסביר את זה, כל דבר שחולף מולי, שקורה לי נקשר לעבודה שלי.
במהלך היום הזה שקראתי בו את הספר התקשרה אלי לקוחה שהזמינה זוג עגילים והם הגיעו אליה באותו היום.
הבהרתי, כשהיא הזמינה אותם, שאני לא מכינה משהו במיוחד בלי התחייבות, והיא הנהנה, וכשהעגילים הגיעו אליה , מסתבר, היא ענדה אותם על אוזניה והתחרטה.
וקיבלתי את זה. (מחשבת בראש את זמן העבודה עליהם,  כמה שעות,  והתמורה שלא אקבל בעבורו. מאוכזבת, זה לא אנושי לא להתאכזב מדבר כזה)

מה שעלה בשבילי מתוך הסיפור, הצמיחה, החיים מחדש, אני כותבת את זה ורק רוצה לנשום.
ולהכין עוד הרבה זוגות עגילים.
יש קטע בראיון, זה עם הקישור למעלה שאיריס מספרת שבבוקר היא שוטפת כלים פעולה שגוזלת ממנה המון זמן, והמנחה אומרת לה, "אבל את לא חייבת"

"אבל אני רוצה" איריס עונה לה.

מודעות פרסומת