הבנים בבילויים שלהם, אני שוקלת לחכות להם ערה, בינתיים ניקיתי והכנסתי מכונה ואין לי תכניות לישון.
לפני כמה חודשים בשעות האלה עוד הייתי יכולה לעשן סיגריה אבל עכשיו סיגריות זה רק "זמן סיגריה" כשאני כותבת סיפור.
(אין לי מושג אם יש דבר כזה, אבל כשאני כותבת סיפור, ממציאה אותו והבחורה שבתוכו מדליקה סיגריה, זה אומר שתעבורנה שבע דקות עד שיצויין, אם בכלל שהיא כיבתה אותה ואני מוצאת שלפעמים להשתמש בזמן הריק הזה ממלא משהו באופן משמעותי, לא תמיד)

הסטודיו שלי עובר את הסידור העונתי שלו. בימים האלה הוא נראה כמו משהו שלעולם לא יהיה מסודר ואני והלב שלי אומרים לי שזה ענין של כמה ימים ושואב אבק אחד ענק, תעשייתי.
בינתיים, כשאני שם אני שומעת את התכניות של גל אפלרויט
ושל עופר כרמל באייקסט

ואחרי כמה ערימות מסודרות של ספרים שהולכים אחרי בלילה ובודקים על איזה צד אני נרדמת, מספרים לי שאם אני לא אקרא אותם הם יגידו אותי לאמא שלי (שזה תמיד היה יותר מסוכן מאשר להגיד אותי לאבא שלי) ומפנים את הראש לכיוון השני כשאני שואלת מי עוזר לי לסדר את הכלים הנקיים?

אני מסתכלת על שניים, "עשיו" ו"כימים אחדים" שכתב מאיר שלו
את שניהם קראתי מזמן ואני כבר לא זוכרת,

בספר "כימים אחדים" יש את אחת הסצנות, אחד הקטעים, יש שם כמה מילים שבכל פעם שאני קוראת אותן העולם עוצר, הכדור, מפסיק את הסיבוב מרוב שהן מדוייקות ויפות.

וכשהטלפון מצלצל אחר הצהריים ואני רואה את המספר על הצג, אחרי כמה מילות נימוס אני פותחת בעמודים, יכולתי לעשות את זה גם בעיניים עצומות ומתחילה להקריא  לתוך השפופרת, בקול שלי הלא-כל-כך-ברור, כמו היתה זו פעם ראשונה:

(מתוך הספר "כימים אחדים" מאיר שלו)

"הרי זה מה שאני אמרתי לך לפני רגע, זיידה, לא צריך סיבות גדולות בשביל לאהוב אישה, והגודל של האהבה אף פעם לא קשור לגודל של הסיבה. לפעמים מספיק מלה אחת שהיא אומרת. לפעמים רק הקו של המותן, כמו גבעול של פרג.
לפעמים איך שהשפתיים שלה נראות כשהיא אומרת שבע או שמונה, תסתכל ותראה, בשבע השפתיים מתחילות כמו לנשיקה ואז רואים לרגע את השיניים נוגעות בשביל הבית ואז הפה נפתח קצת ….ככה…ש-בע. אתה רואה? ובשמונה המם סוגרת את השפתיים ואז הקצה הלשון מציץ בשביל הנון. ש-מו-נה…."
והוא נעץ בי מבט, כמבקש לראות אם עמדתי על כוונת דבריו.
"בשביל להבין את הדבר הזה, שעות אני עמדתי מול הראי. אני עמדתי ואני אמרתי את כל המספרים האלה לאט-לאט ואני הסתכלתי איך בדיוק כל מספר נראה על הפה, ופעם אני גם שאלתי אותה, תגידי לי, יהודית, כמה זה שלוש ועוד ארבע, רק בשביל לראות את השבע על הפה שלה, אבל היא בוודאי חשבה שאני משוגע, ולפעמים, שתדע לך, זיידה, רק הגבות, רק הגבות של אשה יכולות להחזיק גבר במשך חיים שלמים."

(זיידה הוא המספר בספר ומי שמדבר אליו בעמודים 26-27 של הספר הזה הוא יעקב, )

כשקראתי את הספר הזה (בפעם הראשונה), גרנו ביפן, נסעתי המון ברכבות,  למדתי יפנית ואני זוכרת אותי, לפני 15 שנים ויותר מרימה את העיניים מהספר כדי לבדוק שלא פספסתי תחנה אורבנית בעיר הזאת, שבמשך שמונה שנים כשהיה עולה זר לרכבת הייתי חושבת לתומי "זר ברכבת" כאילו שבעצמי נראיתי מקומית.
אבל עבר המון זמן מאז, ואת העלילה שמאיר שלו טווה כולל לקחת אותנו (אותי, אותי )אל מעל לאדמה לכמה רגעים בלי שאנחנו שמים לב בכלל שכחתי.

ואני עוזבת הכל וצוללת לכמה דפים.

מחר אסיים (אמשיך, מחר אמשיך) לסדר.

עופר כרמל באייקסט- לילה
גל אפלרויט באייקסט- גלגל שישי

מודעות פרסומת