בדיוק כמו שזה היה.
שהתקשרת אתמול, אחרי ששלשום לא היה לך קול, אז סימסת במקום
אבל אתמול שאלת אם זה בסדר שתגיע עם עוד 9 חברה לערב גיבוש של הצוות, ואני ראיתי איך יום העבודה שלי מתמוטט כמו בנין קלפים*
וסובבתי את המבט לאבא שלך (ככה לפחות אומרים) והוא סובב את המבט שלו אל האופניים וחייך אליהם חיוך שהגיע בסוף עד מצדה (לשם בערך הוא רכב היום, לא היה שמץ של סיכוי שהוא ייתרם למאמץ)

ב12 המקלדת נפלה לי מהידיים, בלית ברירה, ורצתי לעשות קניות לפריסה לחיילים,
ואחר הצהריים נסעה שיירה שלי ושל שתים מהדודות שלך לאסוף 10 חיילים במדים שהגיעו לרכבת,
הבאנו אתכם לפה, לבית, ועברתם, רובכם , ממדים לבגדים אזרחיים.
ישבתם ליד השולחן בחוץ,  הייתם שקטים ומנומסים, טרפתם לדעתי גם את הצלחות כי לא השארתם פירור, ואז כמה מהילדים (חיילים, נכון, שכחתי) לקחו גיטרה ליד, וניגנו כמה שירים,

ואחרי שהבטן שלכם התמלאה (אויש זה לא בריא ובכל זאת) עברתם על הקערה עם הפירות והעוגיות כמו הייתם להקה של ארבה זועם, ועדיין עשיתם את זה בשקט מופתי
לא הפסקתם להודות ולהתפעל.

והרגע המדוייק שבו ריחפתי היה כשכל אחד מכם התחיל להתארגן , ןלחזור למדים כי היה עליכם לחזור לרכבת משם לאוטובוס ויאללה לבסיס,
ואחד, התיישב לנגן על הפסנתר את השיר הזה

וחשבתי שאת הירח בצורת בננה כל כך יפה שיש היום הייתי קוטפת
(שכחתי להוציא לכם בננות)
שלא עצרתי, למרות שתכננתי והבטחתי לעצמי עשרות פעמים לפני זה וכשקראתי בשמך, יצא לי הכינוי הזה שהייתי קוראת לך כשהיית קטן, ועד היום בבית אני מכנה אותך בו, כינוי של אמא.

אחר כך נסעה שיירה להחזיר אותכם לרכבת, וסיפרת לי שאתה עדיין קורא את הספר הזה, יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה שדמות אהובה ויקרה הביאה לנו מאמריקה, שיהיה לך באנגלית, וסיפרת לי משם קטעים שלמים, אין לך הרבה זמן לקרוא אבל כשאתה מצליח להגיע לספר הוא זורם, ככה אמרת
והגענו לרכבת, שם הורדתי אתכם והמשכתם הלאה.
(אמא, אני גאה, הצליח לך אמרת לפני שסגרת את הדלת של האוטו)
חזרתי עם אוטו ריק שהפנסים שלו כמו נאחזו בוהים באוטו של סבא שלך שדודתך הפייטרית  נהגה בו, ולפניה נסע האיש שאני קוראת לו תמיד "אחי" ושגוייס למשימת ההקפצה לרכבת מיד אחרי שנחת בשדה התעופה (כי סבא וסבתא וכל הדודים האחרים היו עסוקים ולא יכלו) ועשה את זה בשמחה של דוד.
וחשבתי ש
לא באמת נפלה לי המקלדת מהיד ב12, זה מן ביטוי כזה
והצלחתי עד 12 לעבוד לא רע בכלל
(ויום העבודה שלי יותר התעופף כמו להקה של שחפים לבנים*)
שאבא אולי הפסיד, אבל הוא והאופניים זאת חברות שאנחנו לא רוצים שתשתבש.
(וגם כתבתי את זה כדי שהוא לא יפסיד)

ושהשבוע, נפל המבט שלי על מודעה של בת כיתה שלך מהתיכון שלומדת מנהל עסקים והיא מחפשת ילדים שרוצים שיעורים פרטיים והלב שלי ניתר,
מתי אתה.

מודעות פרסומת