תגיות

,

אני הולך עם נועה לכיוון החווה שם היא רשומה לחוג רכיבה על סוסים.
היא אוהבת את זה נורא.
לפעמים אנחנו רוכבים עד לשם, מרחק של קילומטר בודד באופניים.
מדי פעם, כפופים לגחמות מזג האויר, חם מדי, או קר, אני מסיע אותה במכונית.

אבל היום,
היום אנחנו הולכים לשם ברגל-
אני מחזיק ספר ביד, בשעה שנועה שלי תחלק הוראות דמומות דרך המושכות לנטי הסוסה אשב בצד ואקרא.
באופק העננים מונחים אחד על גבי השני מעשה שמיכת פוך חמימה, שמישהו כמו חיבר ותלה לאיוורור והרכיב מתחתיה את השמש שתאיר את הכל באור כתמתם.
טוב לי, חולפת מחשבה עמומה בדמיון שלי הקצר.
מכוניות חולפות מולינו ומגיחות מהפניה שמאחורינו, והכל יפה ונוצץ אחרי הגשם,
כמו חדש.
ואז היא קוראת לי מאחורי העצים שבצד הדרך. פסססט, זאת הקריאה המוכרת שלה, שאני מזהה מיד.
מה את עושה פה, תחזרי למקום שלך, עכשיו, אני לוחש צעקה.
אני אדבר איתך בלילה.
אין לי סבלנות עד הלילה, הקול שלה מדלג בין העצים שבשדרה בכיוון ההליכה שלנו, יש לה את ההתפנקות הזאת בקול כמו שבאמת היתה לה אז, לפני שהיא נגמרה.
נועה הולכת לפני, מרוכזת בתמונה המכשפת של העננים שתלויה בשמיים באלכסון- למעלה.
היא מסתובבת אלי בפתאומיות
עם מי אתה מדבר, אבא?
הטלפון על האוזן שלי, עושה את עצמי מדבר עם חגי
עם חגי, תמשיכי ללכת, כמעט הגענו.
ולתוך הנייד בכיוון העצים אני אומר לה
תבואי למחסן של העצים  בלילה , נדבר שם.
בלילה אני יוצא כדי להביא עצים להסקה.
מודע לזה שהיא מגיעה רק כאשר מתאפשר לה ושלו רק היתה יכולה, היא היתה שורצת שם 24 שעות ביממה.
בפעם הראשונה שזה קרה כבר הייתי עם נוגה.
ישבנו בחוץ ועישנו טבעות עשן ענקיות וכשנוגה נכנסה פנימה כדי להכין תה לשנינו פתאום שמעתי את הקול שלה.
"דור" היא אמרה, זה היה בערך חמש שנים אחרי שהיא מתה ואפילו שהשם שלי הוא רק עם הברה אחת זיהיתי מיד שזאת היא והלב שלי קפא.
אחר כך הוא הפשיר והתחמם.
בהתחלה זה היה קשה. הייתי יוצא החוצה ומחכה ומחכה ומחכה.למדתי עם הזמן שהיא נמצאת למעלה, אבל יכולה להגיע אלי שקופה ורק דרך עצים.  שיכולים לעבור שבועות עד שהיא יכולה לחמוק ולרדת , ואחר כך ימים, אחד אחרי השני שהיא יכולה לבוא יותר.
התרגלתי, ואני לא שואל.
וגם.
אני אוהב את נוגה מאוד, ונולדו הילדים, נועה ואחר כך ערן ושלושתם יקרים לי יותר מאשר עצמי.
אבל שירי,
כל פעם שהיא מגיחה לי מאחורי איזה עץ, אם זה קורה בלילה אני יכול לדבר איתה שעה.
היא שואלת אותי על החיים שלי בלעדיה, על נוגה ועל הילדים, על העבודה שלי
פעם הבאתי תמונות והראיתי לה, אפילו שהיא שקופה.
היא הסבירה לי שכשמשחררים את הנשמות מגן העדן.
איך גן עדן? את כל הזמן הסתכלת על אחרים כשהיינו יחד, וגם עשית,  התקוממתי.
אני שומע את הקול שלה ומדמיין את השיער הגלי, עיני השקד הירוקות האף המתוק והשפתיים החושניות
אני בגן עדן. ככה אלוהים החליט, אל תשכח שהכל יחסי. ואני מדמיין אותה קורצת.
וכל פעם שאני יכולה לצאת משם, אני שומע אותה לוקחת נשימה
אני יכולה לראות אותך, לדבר איתך , אפילו לשתות קפה
רק אתה לא יכול להחזיק בי או לראות אותי.
אתה היחיד שיכול לשמוע אותי. אני רואה אותה בדמיוני מרכינה את ראשה, טוב, לאחרים אם הם בסביבה אני נשמעת כמו רוח בין העלים.
אבל היא אף פעם לא מדברת אתי כשאחרים בסביבה,  אני מהרהר, אחר הצהריים כשהלכתי עם נועה והיא הופיעה פתאום, זאת היתה הפעם הראשונה שזה קרה.
במשך השנים התרגלתי ומעולם לא סיפרתי עליה לאיש.
לפני חודש אבא של נוגה נפטר באופן פתאומי.
ועכשיו אני בחוץ קופא מקור, בטוח כבר שהיא לא תגיע.
אבל היא באה.
אני שומע אותה שורקת בשקט.  הרבה אויר יש בשריקה שלה כדי שאף אחד מלבדי לא ישמע אותה.
והיא מקשקשת אתי כאילו שמעולם לא הלכה,
השמנת, אתה צריך לשמור על עצמך, מבשלת טוב נוגה שלך, היא אומרת לי.
ואז, כשאני נינוח
כבר הגנבתי לפני זה  שבע פעמים את המבט לכיוון הבית, אין סיכוי שמישהו יצא משם, נוגה נרדמה כבר, נועה ישנה אצל חברה היום וערן משחק על המחשב עם חבר בחדר.
היא מספרת לי שראתה את אבא של נוגה בבית קפה אצלם לפני כמה ימים.
איך זיהית שזה הוא אני מתפלא על המיומנות שלה.
זיהיתי. הנקודת חן שיש להם על הלחי. זה תורשתי, נכון? היא לא מחכה לתשובה שלי.

ורק שתדע, אני מדמיין את העיניים שלה בתנועה המסתורית הזאת, היפה שלה.
שאם נוגה תתחיל להיעלם לך בערבים, היא בטח קורצת עכשיו הממזרה, שלא תיבהל,
כי עוד מעט גם אבא שלה יתחיל להגיע.
ורק היא תוכל לשמוע אותו.

מודעות פרסומת