וכל פעם אני חובשת אחד אחר.
פעם את זה של ההיא שרצתה ילדים, היא רצתה שישה ונולדו לה באמת ארבעה.
ופעם את זה של הרקדנית, זאת שלא היתה מקלקלת את הרחם שלה אפילו בשביל הנסיון.
היא מתגלגלת על הרצפה בלי להתחשב (ברצפה) ועושה עמידת ראש וידיים וגשרים מפה עד לשם וחוצה משטח ריקוד באלכסון בתנועות שגם היא המציאה לצלילי המוזיקה הזאת, שמי שכתב אותה לא חשב בכלל  אפילו שהיא מתאימה לריקוד.
ופעם את כובע התחרה הלבן של הזמרת הענקית שמחזיקה מקרופון ועושה לו כל מיני דברים על הבמה, ואחר כך כשסוגרים אותה באולפן היא מקליטה קולות לפי ההוראות עם אוזניות שכובשות לה את האוזניים והעגילים ואחרי כמה שעות של עבודה היא אומרת שהלך לה הקול ובא לה משהו קטן לאכול ואז בלי שהיא
שמה לב יש לה סנדויץ (בריאות) בין הידיים, עם מפית.
והמפיק מגיע מזיע בריצה " לא באמת הלך לך הקול, נכון?"
והיא אומרת לו, "מה פתאום, רק התחלף לי הכובע…"
פעם של הפסלית.
זאת שיש לה שובל של מילים, ארוך ארוך לספר איך נוצר הפסל ההוא שמוצג….שם, מול בית העיריה בעיר הזאת  באירופה.
הביאו לה במיוחד בשבילו עפרוני, כזה שעולה לגובה מיוחד וגם יורד עד הקרקע, והחומרים שהיא עובדת איתם (שאיפה מהסיגריה ותנועה רחוקה עם היד, תיקון של האיפור בעיניים עם האצבע של היד השניה)
היא מייבאת (ורק היא)
ממקום סודי, ורחוק, נדמה לה שהוא בכלל נמצא על הירח ושולחים חללית משם במיוחד עם אבנים קטנות בצורת לב כדי שהיא תוכל לבנות את הפסל הזה, שאם תסלחו לה היא גם לא יכולה לגלות באופן מוחלט ברגע זה על מה הוא. הציעו לה דוקא כבר להביא אותן מהשמש אבל היתה לה העדפה ברורה לירח. כזאת היא.
החלטית.

בסוף, במציאות יש רק כובע אחד, מצמר דוקא, אני מסירה אותו מהראש ומניחה בצד. מכינה לי קפה, ואוכל לילדים שיהיה למחר, כותבת רשימה בכתב היד שלי שאני מעגלת אותו בקצה העט לפעמים כשנדמה לי שהכל משחק. לשלוח, להתקשר, לתקן, להוסיף סוגר בשרשרת. לכתוב כמה דברים.
לשתוק.
להקשיב מההתחלה ועד הסוף (שבועה של צופה אני עושה לי עם האצבעות)
לדיסק הזה של רונה קינן לנשום בספירה לאחור.
כשנכנסים לקישור יש בצד שמאל תמונה, מתחתיה כתוב "לרשימת השירים להאזנה", צריך (כדאי ) ללחוץ על המשולש שבצד ונפתח חלון עם המון מוזיקה, האלבום "לנשום בספירה לאחור" מופיע ראשון.

לשתוק. להקשיב.
עשר שניות וללכת.

מודעות פרסומת