המילים האלה  שאני מגלגלת למטה כמו היו חרוזים על חוט ארוך שאני עומדת על כסא ומרשה להם להתפזר על הרצפה זכו לכותרת מרשימה אחרת, שרק בגלל שאני פחדנית ובסוף כל הזמן חושבת מה יגידו גנזתי.
הכותרת המקורית היתה "זונות למה לא קראתם לי"
המילים המדוייקות שצמרת, האחות הצעירה שלנו  אמרה לי ולשתי האחיות האחרות כשעשינו היום שלושתינו הליכה בפרדס כשהשמש עמדה לשקוע.
אנחנו ארבע, ולצמרת יש שני תינוקות, מה שמקשה על היציאה מהבית בשעה הזאת של היום.
זה כבר מזמן לא פרדס אבל אי אפשר להוציא למטעים הצעירים שמחליפים את הפרדסים את הכינוי הזה.
בהתחלה הן שאלו אם אני רוצה לבוא, ועשיתי תנועה עם הראש.
ואז עברו דרך הבית שלי וזירזו אותי בכניסה "נו, נו, תנעלי נעליים כבר, מה להחליף בגדים, תישארי ככה"
אחר כך הן שואלות אותי , כשאנחנו בדרך, אם אני עם אייפוד, ואני מסבירה שכבר המון זמן אני לא הולכת עם מוזיקה, שאני רוצה את הרעשים של הטבע , צפרדעים מקרקרות, ציפורים  עם הציוצים שלהן.
אבל אם הייתי לוקחת אייפוד,
הייתי מקדישה לכל אחת מהן שיר
לרעות הייתי מקדישה את השיר הזה של ELO
ולאפרת את השיר הזה של Jamiroquai
ולצמרת את השיר הזה של KT Tunstall

לעצמי אני לוקחת משהו פשוט, כזה שעוצר לי את הנשימה, בדרך כשהלכנו חשבתי לספר להן על הקליפ ואיכשהו השיחה הלכה למקומות אחרים,

הייתי אומרת להן בוב דילן, כי  הוא זה שכתב את השיר

, אבל תראו איך רנה זלווגר מבצעת אותו, ועוד בתפקיד כזה שהיא לא יכולה להזיז את הרגליים, והמינימליות עם הגיטרה.
כל מה שיש שם שעוצר לי את הנשימה.
גם הקול שלה, וההצגה של השיר, כשהיא מתחילה אותו אף אחד לא מקשיב לה ולאט לאט כולם משתתקים, בשלב מסויים היא מפסיקה לשיר, כלומר, כן, בהקלטה היא שרה  – אבל  בקליפ  עצמו אין את תנועות השפתיים שלה ויש בה המון יופי ופשטות, הגיל שניכר על הפנים שלה, והמבטים שהיא מחליפה עם הילד כולאים בתוכם חיים שלמים.

והגיטרה.

מודעות פרסומת