תגיות

אני מחזיקה את השפופרת של הטלפון, מגלגלת את החוט על האצבע של יד שמאל,
"אמרתי שאני מקשיבה!!"
"שגנבו לך את המחשב"
"ברכבת"
"שאלתי אותך, ואמרת לי שהיא לא היתה עמוסה, שהשודד ששלח יד לתוך התיק שלך לקח רק את המחשב והשאיר את המטען ואת הטלפון, ושהארנק היה עליך"
"ברור שאני מכירה את ההרגשה, אבל זאת לא הנקודה"
"אתה רואה שאני מקשיבה?"

אבל בערב למחרת, כשהוא כבר בבית, אני כולאת אותו במשולש מקרר-גז-כיור
אני מתחילה מזה שאלכסה כל הזמן אומרת שככה מעצבים מטבח, לא שמעת על התיאוריה הזאת?
תראה, אני עומדת באמצע, נועלת אותו עם שתי הרגליים שלי ומסבירה בתנועות ידיים, אני עומדת פה והמקרר בצד הזה ,רגל שמאל שלי פותחת אותו ומוציאה חלב, עם היד כמובן, המים כבר רתחו, ואני שולחת יד אל הקומקום , על הגז, זה עיקרון אצלינו לא להשתמש בחשמל אם לא חייבים.
ובזמן שאני מכינה קפה לשנינו אני אומרת לו שדן התקשר אלי וסיפר לי בדיוק איך זה קרה.

הוא אמר, עכשיו אני מסובבת אליו את הגב, והרגל שלי מפותלת סביב שתי רגליו  ככה שהוא לא יכול לזוז, הוא אמר, שאיזו סינית נעמדה מולך, ככה אתה סיפרת לו, בתוך הרכבת בהונג-קונג.ובזמן שהסתכלת על העגיל שהציץ מתחת לחולצה שלה, ודמיינת אותו מחובר לחור בטבורה (הוא אמר פופיק אבל תרשה לי….אני מוסיפה הערת אגב, זה הרבה יותר יפה עם המילה "טבור")
החבר שלה, שהמבטים ששלחת בנערה שלו מאוד החמיאו לו
שלח יד זריזה לתוך התיק שלך ושלף משם את המחשב.

בלילה אני מנסה לגלות איזה ספר יש לו ביד, והוא מתחמק ממני, מסתובב, מכרבל את עצמו , קורא מתחת לשמיכה עם פנס, הכל רק שלא אוכל לראות איך קוראים לספר .
-אם תגלה לי מה אתה קורא, אני אגלה לך מה הייתי עושה אם הייתי הנערה הזאת
ואז הוא נפנה אלי, מחפש את מה שכבר הרבה זמן לא נתתי לו.

-מה היית עושה, הוא שואל, מסתיר את כותרת הספר

-הייתי מעלימה לך גם את הארנק.
-ארוחת הערב.
-מה ארוחת הערב?
-ככה קוראים לספר. של הרמן קוך, תקראי אותו .
-גם לי גנבו, כשלא היית פה.
-מה גנבו לך?
-זה לא משנה מה גנבו, זה משנה מה השאירו.
-מה השאירו?
-השאירו לי מילים. רק מילים.
-מילים זה הרבה מאוד, את יודעת.
-לא אם לא יודעים מה לעשות איתן.
-אוי מתוקה שלי (האצבע שלו עושה טיול קטן, כמו של ילד שרק למד ללכת בין התנוך שלי כמעט עד לקצה הכתף ונעצרת) את יודעת מצוין מה לעשות איתן.
(עד הצד השני של הכדור אפשר לשמוע את העיניים שלי מגלגלות את עצמן)
– יודעת, יודעת, עכשיו תן לי לישון.

( ארוחת הערב, הרמן קוך, תרגום מהולנדית: ענבל זילברשטיין. על הספר כאן)

מודעות פרסומת