בפעם הראשונה שראיתי אותך, אמרתי לך שאין סיכוי, עשיתי את זה בכל מיני דרכים מפותלות, כמו היום גם אז את האמת, כשהיא מרה, לא היה לי לב להגיד למישהו בפנים.
אבל אתה היית עקשן.
מאוד.
מחכה לי ליד המגורי בנות, כאילו במקרה "כי רצית לשאול את אורית, הפקידה הפלוגתית שלכם משהו, אולי אני יכולה לקרוא לה, ואם לא אז אולי בא לי לבוא איתך לשתות קולה."
ואני אף פעם לא שתיתי קולה, רק מים, ואתה ידעת את זה
ולא הפסקת להציע.
אבל למצופים של צה"ל היתה לי חולשה נוראית, חלושס,אני כותבת את המילה הזאת שהיא לא מהאהובות עלי  ומרימה כתפיים עם פרצוף מחייך , ובאמצעות השוקולד הזה, שגם ככה אני שוכחת את עצמי כשאני רואה את המילה הכתובה שלו.
באמצעות השוקולד הזה, שבית את לבי.
אבל לא רק.
היינו מדברים שעות. ידעתי בעל פה את הסדר של הכובעים, האוסף מכל מיני ארצות שהיה תלוי לך בחדר בקיבוץ אף על פי שעדיין לא ביקרתי שם, בחודשים האלה.
תכננת לכבוד יום ההולדת שלי להיכנס ללישכה של המגד, ולהדפיס על מכונת הכתיבה , שאני שלטתי בה היטב אז, לבד, בלי עזרה של אף (גם לא שלי) את השיר של תרצה אתר. אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש.
והתכנית נכשלה. אני חושבת שרק כתבת לי אז שהיתה לך כוונה, וכוונה זה המון.
פעם אחת, באחת השיחות הליליות כתבנו פתקים דמיוניים. בתוך הפתקים היה צריך להיות כתוב מה יקרה איתנו בעוד כמה שנים. היינו אמורים לשמור אותם בסוד, ואני, אללי, אין סכר לפה היפה שלי (כמו שאתה מגדיר אותו) גיליתי לך מה היה כתוב בשלי.
אתה, כמובן את הפתק הסודי שלך שמרת בסוד.
שוין, אני מסוגלת להסתדר מצויין בלי לדעת מה מישהו שאני לא מאוהבת בו כתב בפתק הסודי שלו.
זעיר עלי.
באמת.
אז לא גילית לי מה כתוב, ואני פתחתי את פי, וכמו סוכריות במשלוח מנות של פורים, המילים נשפכו ממנו,  כמו שלפעמים קורה לי, ואמרתי לך שפעם, בעוד כמה שנים, אולי (אולי)כשנהיה בני 24
אז יהיה לנו רומן.
איך 24, אני גדול ממך בשנה וחצי, שאלת
ואמרתי, כן, אתה תהיה בן 25 וחצי ואני בת 24 או ש
אני אהיה בת 22 וחצי ואתה בן 24.
משהו כזה, אל תתפוס אותי במילה. אמרתי לך וויתרת לי. ומה כתוב בבפתק שלך? שאלתי.
ואתה הסברת לי, מעשה עורך דין שלא למד את המקצוע (וגם לא ילמד) שזכותך לשמור על הפתק שלך בסוד.
כלומר, ואם בא לך, אתה יכול לנסוע לכותל ולשים אותו שם בין האבנים.
אבל שבשום אופן לא תגלה לי מה כתוב שם, את זה לא אמרת מיד, פיתלת את האינפורמציה סביב אצבע אחת ארוכה שלך, וכנראה שכשהתחלת לצחוק בין לבין
למרות ההתנגדויות שלי.
והיו. התנגדויות,
התחלתי להתאהב.

אני לא זוכרת מתי שוב דיברנו על הפתקים, מה שכן, כשהייתי בת 24 (שבוע לפני) ואתה בן 25 וחצי.
נסענו לבית החולים של פוריה, אני עם בטן ממש גדולה ואתה עם ספר ביד (וקולה)
וביחד נשמנו ולחצנו ויצא הדבר הזה, שהיום כשהוא מתחצף אתה מסתכל עלי ואני עליך במבטים מאשימים
"זאת/זה אתה/ה שמחנך/ת ככה את הבן שלה/ו?"
אבל בינינו, איך חייל שסוגר 21  בצבא יכול , כאילו דא, להתחצף למישהו?
והאחים הצעירים שלו, גם לא עושים את זה מספיק.
וכשהם כן, אני מפנה להם את הגב ומחייכת בסיפוק.

עכשיו אתה רחוק, תשוב בעוד כמה ימים, אז אני יושבת בפינת האוכל ומדמיינת אותך חוזר עם האופניים מרכיבת בוקר, מתכופף אליהם באהבה אינסופית, כי שוב השרשרת עושה בעיות ועכשיו אתה צריך לתקן עם המברג הזה ש….
"מי לקח לי את המברג? מי נגע לי בארון כלים?" אני שומעת אותך אומר בקול רך, מתפתה לתה שאני מכינה לך .
(ופתי בר, לא, אני לא שוכחת)
ומחייך.

ולעצמי אני אומרת את מה שאתה, בבקרים תוך כדי התארגנות אומר לי תמיד באויר, כשהוא קר ומתחמם, ורחש של קומקום עם מים עד שהם  רותחים מציף אותו. תכתבי עידית, כי שם אין לך אלוהים, ולא גבולות, כי שם את מגיעה עד לסוף  ולקצה, כי שם , כשאת קופצת את רואה רק את מה שאת רואה וכשאת מתרגמת את זה למילים, מי שקורא אותך קופץ יחד איתך.
תכתבי, כי את מושכת במילים ככה שהן הופכות שקופות, קופאות לרגע באויר וחוזרות ממנו עם צבע.
איך את עושה את זה?
תכתבי, תכתבי , תכתבי.
כי את לא יכולה בלי.

מודעות פרסומת