במקצוע שלי, במהות שלו. צריך כל הזמן לחפש פתרונות.

אני זוכרת את איניושי סנסיי, המורה שלי לצורפות בטוקיו, הולך אתי מחדר אחד לחדר השני
עם הסיגריה באוזן.
הוא היה עובר בינינו, הסטודנטים, בערך 20 בכיתה, מפוזרים בין שולחנות העבודה , וכשהוא היה שם את הסיגריה מאחורי האוזן, כולם, שהעריצו אותו ואת האדמה שהוא עמד עליה, ידעו שמי שהוא עובד איתו עכשיו, זה האחרון לפני הפסקת הסיגריה שלו, שאותה הוא היה לוקח בכניסה לחדרי העבודה.
ליד המעלית, רק שם היה מותר לעשן.
אבל לפני זה, הוא היה חושב משהו בראש, והולך אתי לחדר השני,  שם לימד נקאטו סנסיי, ושולף משם ספר, כדי להראות לי תמונה של טכניקה מסויימת, או צורה שאנחנו רוצים להכין כמותה ממתכת, או הולך ישר לשולחן שלו עצמו, או של נקאטו סנסיי ומראה לי אילתור של כלי עבודה, והיו המון כאלה.
המקצוע במהות שלו, הוא להחזיק חומרים ביד
ולנסות לשחזר אותם, לפתח,
זה כל הזמן עובד ככה.
יש  זוג עגילים שעיצבתי והכנתי, מישהי הזמינה מהדגם הזה
אופס!
לוקח פי שתיים זמן (פי שניים, אמרתי את זה כבר קודם, כשאני מתרגזת אני טועה בחינניות) להכין את אותו הדבר, אתה יודע למה?
זאת עבודת יד, היא לא מדוייקת, אני מכינה אותם, וכשאני בתוך זה, עם הבחירה של הצבעים והשיוף של המתכת בקצה שלה, אני שוכחת הכל.
הכל
ולמה כל הבלבול מוח הזה?
כי אתמול, כשראיתי את מארק צוקרברג
(אני עוצרת פה. אם אתם קוראים , ועדיין לא ראיתם את "הרשת החברתית" , תפסיקו את הקריאה, אני עלולה לקלקל לכם )
ראיתי את האש בעיניים שלו כשהוא הולך למחשב לפתור משהו
והוא המציא, הוא דיי המציא יש מאין
אני מבינה שזאת לא בדיוק ההיסטוריה, ושהסרט לא נעשה שם בדיוק על פי הדמות שלו האמיתית.
אבל הוא גם לא יוצא שם חרה של בן אדם
יותר, נטול יכולות חברתיות
ואני, שלפעמים לוקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב סיפור
קטן, שאני יודעת שהוא בסדר
בוא נקרא לזה "בגובה פני הים"
וזוכה לכל כך מעט צפיות בבלוג שלי
(אני לא מדברת על תגובות, כי זה פחות מעניין אותי, או פחות רלוונטי)
(אני גם לא מדברת על כמה חברות טובות שהפסדתי, כי הן חושבות שאני טועה באיך שאני מפתחת את מיומנויות הכתיבה האלה שלי. שאני חושפת את עצמי בבלוג הזה יותר מדי)
ומתה לכתוב יותר
ומתה מפחד
ראיתי את התשוקה שלו
לעבור להרים ששם מעבר לתהום, ולקשת,
ובסוף של ערפל מאוד רחוק, שנמצא, אולי, מאחורי השמים.
ואף אחד חוץ ממנו לא רואה אותם בתוך התמונה.
ואני ראיתי את התשוקה הזאת
בעיניים שלו, של מארק צוקרברג. אוף, לא. כן. את זה שמשחק אותו. ראיתי איך
כשכולם שותים, ומעשנים ונותנים לבחורות להסתובב סביבם (זאת סוגיה אחרת, איך בנות נתפסות שם בסרט באופן בוטה, הן לא מוצגות שם באור חיובי, אבל אני לא כותבת על זה עכשיו )
כשאחרים מתעסקים בלהוריד את המסכים של הלפטופים שלהם וללכת הביתה, או למסיבה, לשתות לחגוג ולהסניף, הוא-
עוד ממשיך לפתור את הבאגים.
ולא עוצר.
אני לא חושבת שזה סרט גרוע
ממש לא.
קישור לתכשיטים של איניושי סנסיי שמוצגים בגלריה באאוימה, במרכז טוקיו.
זוג עגילים שהכנתי לפני כמה ימים.
אני מכינה את הגוף של העגילים, שעשוי כולו מחרוזי זכוכית, כמו גם את הסוגרים שעשויים מגולדפילד (צירוף -קסם , בשפה המקצועית מכנים אותו "סגסוגת" של כסף, נחושת , וחמישה אחוזים של זהב, הם שהופכים אותו לנקי, כמו זהב, מחד, ולא יקר בעלות שלו, מאידך )

התמונה היא רק להמחשה.
מחר אני צריכה להכין זוג נוסף כזה.
ולדאוג שהתמונה שלו שאצלם בעצמי
תהיה מושלמת.

 

סיכום –

*נכתב במקור כמייל- ועבר עיבוד-מה כדי שאנשים נוספים על הנמען יוכלו לקרוא.
גילוי נאות- החשבון שלי בפייסבוק מורדם ומונשם ויש כמה שנלחמים על חייו
הפעם האחרונה שהפעלתי אותו היתה , כשקיבלתי במייל כתבה שרק כחברה בפייסבוק יכולתי לקרוא אותה, התחברתי בדיוק ל10 דקות, כדי לקרוא את הכתבה.

**"תעלוליה של ילדה רעה" – ספר מאת מריו ורגס יוסה חתן פרס נובל לספרות,  בתרגומה של טל ניצן

ואחרון חביב, אחד השירים שמככבים בסרט, creep של רדיוהד בביצוע מקהלת בנות, שנקראת סקלה,
קישור לאתר שלהם

מודעות פרסומת