כשיצאנו החוצה, ניצן וטל, החברים שלו שאלו אותי
"עידית , מה את יותר, התרגשת או ציפית"
אז אמרתי להם שהתרגשתי קצת, אבל יותר ציפיתי
"אה, אז את כמו הבנים,"
"???" סובבתי אליהם ראש עם מבט שואל, ירדנו בדיוק במדרגות וכמעט נפלתי
לא, תביני, בנים הם יותר מצפים, ובנות מתרגשות.
ככה זה.
אבל לפני זה הוא הלך בשורה לצלילי מארש צבאי יחד עם כל החברים שלו לצוות, והכלבה צייתה וחיכתה לו במקום כשהוא שחרר אותה מהרצועה.
וכל הזמן הזה הוא ניסה להסתיר חיוך, ואז
שני מפקדים גלגלו למטה את הקיפול בחולצה שלו, וגילו שלושה פסים לבנים מכל צד.
("מי תפר?" שאלתי אותו אחר כך בלחש,  בזמן שמישהו נאם
"אני" הוא ענה, גם בלחש
והחיוך על הפה שלי המשיך להתעקל כלפי מעלה.)

אחר כך היה סרט שהוא ערך, וכולם ראו
ורק בכניסה לרחוב של הבית, כשהכל נגמר ועשינו את כל הדרך חזרה, שמתי לב,
שבעצם אני שוב לא מרגישה טוב.

אבל המון לפני זה, לפני יותר מ-19 שנה
הלכתי איתו יום אחד בשבילים של הקיבוץ, אח שלו היה תינוק שלא חדל לבכות והוא החזיק בידית של העגלה ולא פספס כלום, בלילה אבא היה אמור לשמור, וכדי לפזר לו את השקט בבית שיוכל לישון, יצאנו החוצה לטיול,
הוא עוד לא דיבר, לא ממש, ואני הובלתי עגלה, ואמרתי לו,
"אמרי, תראה, עפיפון"
(האמת שהיו עוד, אבל לא היה לי כוח להגיד "אמרי, תראה, עפיפונים")
והוא הרים יד, של פעוט 'בן שנה ועשר', שעכשיו יש עליה רקמה של שרירים ואמר לי
"אמא, תיי, עוד עפפות"

וזה היה המשפט הראשון שהוא אמר, ever
(אם לא "ה")

 

מודעות פרסומת