תגיות

אני מודדת את החצאית שאמא שלך קנתה לי. מחזיקה אותה  מול המראה שליד המסגרת שלה יש חלודה ומסובבת את הגוף שלי לפה ולצד השני, כדי לראות איך היא יושבת עלי.
היא חושבת שאני ממש שמנה אני רוצה להגיד לך, ללחוש לך באוזן תוך כדי נענוע וריקוד והובלה שלך לכיוון של החלון הזה שתראה גם אתה את הקשת שהאוירון צייר.

-איך לא מהאוירון?
-מאיפה באה הקשת לדעתך….
-היית מת מהשמש והגשם, בחלומות. זה כמו שתמיד אתה אומר על כוכבים שהם ענקיים יותר מהשמש, וקטנים רק בגלל שהם רחוקים נורא, כמה רחוקים הם כבר יכולים להיות, ואז אתה לוקח לי את כף היד ומצייר עליה את הבלגאן שיש בתוכם עם בעירת הגאזים האינסופית.
ומוסיף בהדגשה שבמציאות הכל הרבה יותר גדול ורחוק ובוער ורועש,
כמו בתוך הבטן שלך כשאת אוהבת, זוכר שאמרת לי את זה פעם?
-איך שמש וגשם ביחד עושים קשת, לפעמים יש שתיים (שתיים!!!) ואין שמש בכלל
-ובקושי גשם.

אחר כך אני עושה את כל הדרך עד לחלון,  גוררת בשתי הידיים על הרצפה את החצאית, שגדולה עלי כל כך ואני צריכה לתפוס אותה עם חגורה לחבר ולקשור וזה לוקח לי כל כך הרבה זמן רק למצוא במקום הזה חתיכה ארוכה וצרה של בד, רכה דיה שאני מצליחה לסובב סביב החצאית מעל המתניים שלי פעם ועוד פעם ועוד אחת ומתחשק לי לעמוד מול החלון, ושאיזה צלם ישמיע את צליל הבליעה של המראה במצלמתו , חצאית במידה גדולה, מדי, נקשרת למידותי הצרות  וכל מה שעושה אותה , הוא סרט בד  ממש ארוך שמקיף את החצאית מעל המתניים , תופס אותה שלא תיפול.

זאת לא חצאית. זה בד. אפילו בלי גימורים נאותים בפיאותיו.  ואמא שלך בכלל לא קנתה לי כלום, היא בטוחה שעזבת אותי מזמן.
מה זה בטוחה, מ-ש-ו-כ-נ-ע-ת!
אם היא רק היתה יודעת מה אתה עושה, ושזה כמו בחדשות שסוגרים מישהי בחדר ומכניסים את האוכל מתחת לדלת שלוש פעמים ביום.
והכל רק כי אני לא מאמינה לסיפורים שלך על ההתפוצצויות הענקיות של מושבות גאזים בחלל.
שברוב חוצפתך, שכחתי לציין, אתה מתעקש לחזור ולהדגיש שאלה הם הכוכבים שאני אוהבת להסתכל עליהם כשמאוחר וחושך.

בלילה אני פותחת את החלון לרווחה, נזכרת בסרטים שראיתי עם אנשים שיוצאים מחלונות ונכנסים דרכם בכל מיני גבהים משונים לא מפחדת בכלל, אני לוקחת את החגורה שקשרתי קודם לבד שדימיתי אותו לחצאית, בזמן שדמיינתי אותך רוקד אתי ליד החלון ואת שנינו מסתכלים על הקשת.
אני קושרת את סרט הבד הארוך לצינור מים שבפאת הבנין , יוצאת החוצה ומתחילה לרדת למטה, פני אל החלון וגבי אל האדמה ואני מחזיקה בשתי ידיים בסרט שלא מאכזב אותי. מתחתי גג רעפים שבאור היום רואים שהוא אדום, ואחר כך עוד קומה של בית אחר ליד, צמוד, ומשמאלו יש מדרגות.
סרט הבד מאבטח אותי בחלק הראשון של הירידה ואז אני עוברת מגג הרעפים לבנין השכן, ומשם המדרגות תהיינה בעזרי.
חושך, פעם כשהייתי ילדה קטנה סבתא שלי היתה אומרת חושך מצרים.
ואני שומעת את הצפרדעים מקרקרות.
ועד שאני מגיעה למדרגות, אני עוצרת  ומקפלת את הסרט לתוך התרמיל שעל גבי.
מניחה את כפות הרגלים שלי, כל אחת בתורה בצעדים קטנים ומדודים על המדרגות וכמו בחלום לא פתור עם כל צעד שלי, נדמה לי שהחושך נעלם, וכשאני למטה ברחוב, הוא נראה  מואר.
אני בג'ינס שלי, הליווייסי הנצחי עם הכתם מהטוש  הירוק מפעם, למטה ליד התפר שקרוב לקרסול.
את הבד אני מקפלת מבהיק בלובן שלו מדבר עם הירח ועושה לו פרצופים, מתקטן לקוביה קטנה ונדחף, כמו הסרט, אל תוך התיק.
ורק כמה צעדים אחר כך, כשהתיק על הגב שלי ואני בישורת המדרכה, אני מרגישה.
מרגישה את הקרקע שנשמטת ובכל זאת שום דבר לא נופל.
אף אחד לא נופל גם כן.

מחר בבוקר אני יגיד שהחופש הזה כאילו נחרט לי על הגוף
ואחרי הלילה שאני מבלה בחדר מדרגות, מסתכלת איך הגשם מלחך את הכניסה לבנין, מתפללת שאף אחד מהדיירים לא יצא ויסלק אותי, אמשוך מתחתי את הבד ששלפתי מתוך הקוביה שלו בתיק הגב שלי ושסידרתי ככה שיוכל להיות לי מזרן נוח ושמיכה.
ואז אתעטף בו שוב, כמו חצאית.
אחר כך, מדמיינת את הארוחה שזוחלת אלי מתחת לדלת הסגורה אעשה חזרה את דרכי למעלה אל החדר,  אוחזת בסרט שקשור לצינור המים בפאתי הבנין, החלון עוד יהיה פתוח, אורך גל כזה, אורך גל אחר, אזמזם לעצמי בשקט כאשר ההסברים שלך על מה זה קשת בשמים ירפדו את השדה הרחב בתוך הדמיון שלי בשעה שאני עורכת את הטיפוס הקצר, והבד מתנפנף לי לכל הכיוונים כשאני עולה.

 

מודעות פרסומת