זאת השנה הראשונה בחיי שהעיסוק שלי בשואה גולש הרבה מעבר ליום השואה, ערב יום השואה.

בחודשיים האחרונים אני נוטלת חלק בפרוייקט איסוף ראיונות של ניצולי שואה, זהו פרוייקט התנדבותי, המנוהל על ידי נציגים של יד ושם, הם מקבלים מתנדבים שמגיעים אליהם, ודואגים להכשיר אותם ולהעניק כלים , הכי אידאליים שאפשר לחשוב עליהם, כדי לעשות את זה טוב.
הריאיונות מתקיימים בבתי הניצולים, נמשכים כשעה וחצי, ואחר כך מוקלדים אל טופס מיוחד, ומפורסמים באתר הפרוייקט, שמכונה "לדורות"
על מנת לפרסם את הריאיונות ברשת, המרואיין מתבקש לחתום על טופס, בו כתוב מפורשות שהוא מסכים שדבריו יפורסמו באתר, וקורה שמרואיינים מסרבים לחתום.
במקרה כזה, אפשר יהיה למצוא את הראיון כתוב ומודפס בארכיון "לדורות" ביד ושם.
ההשתתפות בפרוייקט מותנית בהשתתפות ביום עיון והסברה על הנושא.
כך היה כתוב במודעה.

אחות שלי ראתה את המודעה, זאת שמפרסמת שמחפשים מתנדבים והעבירה אותה אלי "זה בדיוק בשבילך" היא אמרה לי בטלפון.
אחר כך קראתי את דרישות התפקיד, היה כתוב שם "יחסי אנוש מעולים, יכולת הקשבה"
והנהנתי, אבל בכלל לא הייתי בטוחה.
באמת שלא הייתי בטוחה שאוכל לעשות את זה.
להקשיב, בלי להגיד שום דבר עלי, כלום כלום, במשך שעה, ולפעמים יותר.
לכתוב את הדברים בצורה מסודרת.
והטלפונים בהתחלה, איך אני אציג את עצמי ?
ולהיכנס לבית של מישהו שאני לא מכירה.
כל הדברים האלה הציפו לי את המחשבה, אבל היה יום עיון שכזה, והלכתי, בצד ההסברים הטכניים על איך ממלאים דפי עדות, ודפי ניצולים, ודפי עד, שמעתי מתנדבת שמספרת מחוויות הראיונות שערכה עם מעל לעשרה ניצולים, ונציגה של עמך , ארגון התנדבותי שמטפל בניצולי שואה, ובדור שני לשואה, והיא הסבירה בצורה מאוד ברורה על התהליך שעובר על ניצול, או ניצולה במהלך מתן העדות, והחזרה על פרטי החיים.

עד היום ראיינתי כבר שבעה אנשים. שניים מתוכם הם בני זוג, ואחד הופנה אלי על יד הנכדה שלו, שהיא חברה של אחד מהילדים שלי, וכששמעה שאני מתנדבת בפרוייקט הזה קפצה משמחה והפנתה אותי אליו. הוא נענה בשמחה.
בשבוע הבא אראיין עוד אישה, ובשבוע שאחריו עוד.
אני נכנסת לבית, עם מחברת והטופס, מסבירה בקצרה על הפרוייקט, ואחר כך יושבת וכותבת, מקשיבה וכותבת.
המרואיין הראשון עשה לי את החיים קלים,

אחרי שיחת טלפון מקדימה, בה אני מסבירה במה מדובר ואנחנו קובעים תאריך ושעה שמתאימים לשנינו אני מגיעה לביתו ומצלצלת בפעמון, והוא פותח את הדלת
"שלום גברת, אם את יכולה להגיד שוב את שמך"
הוא מפנה אותי אל הספה, ומראה את שולחן האוכל
"איפה יהיה לך יותר נוח?"
אני בוחרת בספה , הוא מתיישב מולי על הכורסא ומתחיל לספר.
אני נשאבת פנימה, שוכחת הכל, זה קורה בכל פעם שאני נכנסת לבית.
ועוד בית ועוד אחד.
והאיש הזה, העדין, שבקלות הייתי יכולה להתאהב בו מספר לי את קורות חייו, איך יום אחד דפקו שוטרים על הדלת, בשליחות הפיהרר, הוא היה אז בן 15, ומאותו הרגע התהפך העולם.
איך הוא עבר ממחנה למחנה,
ניצל מ 7 אקציות,
הציל את עצמו, כי באומץ של צעיר בן 19 ובחישוב מהיר החליט לברוח מהמחנה האחרון בו שהה למחנה שאת האורות שראה בלילה החשיב לאוהדים.
הוא צדק. במקרה, אף אחד לא הסכים להצטרף אליו, אבל הוא ברח, מוקדם בבוקר שאחרי, והגיע למחנה אמריקאי, ושם כבר היה חופשי, אחרי ארבע שנים.

(אני בארבע שנים, בגיל הזה, למדתי בבית ספר, רוב הזמן על הדשא, התחלתי בטח עם שני בנים, התחילו אתי קצת יותר, אז יוצא שבתקופה הזאת התנשקתי בפעם הראשונה,  ניגנתי בפסנתר ורבתי על סולו במקהלה, עשו לי פעמיים מסיבת הפתעה ליום הולדת וכמה פעמים אני גם עשיתי יחד עם עוד חברות מסיבות הפתעה שכאלה, הלכתי אינספור פעמים לבריכה של עשרת, ברגל,  יחפה, תפרתי לי חולצות,  הלכתי לצופים, אגב, פעם אחת עם מכנסיים מקופלים וגרביים עם פסים עד הברכיים אבל הפנים של הילדים בקבוצה כשהגעתי אל הפעולה היו כאלה שיצאתי החוצה והורדתי את הקיפול של המכנסיים עד למטה.
בסוף גם התגייסתי לצבא.)

כל הפטפוט הזה בסוגריים בכתב מלוכסן בא להדגיש את ההבדלים החדים.
לאיש הזה לא היה גיל התבגרות, ממש לא.

אתמול היה יום השואה.
אני כותבת את זה, ואתם הקוראים  שלי, ואני משוכנעת שאם אבקש גם לא תספרו לאיש, כי האמת שאני קצת מתביישת.
בזמן של הצפירה, גם ככה משהייתי בת ארבע או חמש הייתי נדרכת מהרעש הזה שכל מה שבא זה רק לסתום את האוזניים, וההכרח לעמוד במשך דקה שלמה (!!!)
ולדמיין את המראות הקשים.
של האנשים, והתאים, ובכלל.
בקיצור, אבל שיישאר ביני וביניכם.
הדלת של הסטודיו שלי היתה סגורה, וכשהיתה הצפירה, שמעתי איך הקולות בחוץ משתתקים, ניחשתי שכולם עומדים.
ונשארתי לשבת, על הספה, מוציאה את החרוזים הירוקים (הבלתי נסבלים, הם לא מתאימים שזה חורק בעיניים) מתוך קופסה עם מליון צבעים.

ונזכרתי מה אמרתי ביום העיון הזה, כשעבר סבב בין המתנדבים שסיפרו למה הם כאן.
כמה סיפרו שהם דור שני לשואה, ובבית לא דיברו, או שדיברו רק על זה, והיתה צעירה אחת, מתוקה שהיא עובדת סוציאלית שעובדת עם אוכלוסיה בוגרת( זה היה לפני השביתה) והיא רוצה להבין עוד פן על החיים שלהם, וההיסטוריה.
וכשהתור בסבב הגיע אלי , אז אמרתי שאמא שלי היא דור שני.
ושיש סביבי הרבה קרובי משפחה שהיו יכולים להיות (כלומר, הם ניספו, אז הם לא, )

אמרתי שלפעמים אני יושבת בשולחן, בבוקר, ושותה את הקפה לפני שהסערה של היום מתחילה, ומעבירה עיניים ואצבעות על הדואר.
ואני חושבת, חולף לי ברק של מילים שאי אפשר להוציא אותם מהפה, מה אם אחד מהמכתבים האלה היה הזמנה .
לתחנת הרכבת, עם מזוודה אחת.
למקום שבו העבודה משחררת.

 

אתר לדורות עם אלפיים ראיונות מודפסים בקירוב

שיר של יום חולין

מודעות פרסומת