עם השנים, אני, שכל כך אוהבת את המיטה שלי, בעיקר בלילות בהם העיניים והמחשבות מסרבים להרפות, מתקשה להירדם במיטות זרות.
אבל הלילה אני שמרטפית.
האחות הצעירה שלי נסעה עם בן זוגה ליומיים, ואני ישנה עם הילדים שלהם. שנתיים וחצי ושנה וחודשיים.
אחד במיטה עם מוט ארוך (שלא יפול ממנה) והשני במיטת תינוק.
יצא להם טוב, להורים שלי.
אנחנו ארבע אחיות, והוחלט שאני זאת שמבלה עם התינוקות את הלילות, ככה שהשתיים האחרות אוספות, מקלחות, מאכילות
אני מגיעה בסוף של המקלחת ומספיקה לספר חצי מ"זהבה ושלושת הדובים"
בדיוק אחרי שזהבה סיימה את כל הדייסה והתחילה לבדוק את הכיסאות אושר (הגדול מבין השניים) קם אל הספריה הקטנה שיש להם בחדר, שולף משם את "מאה שירים ראשונים" ומבקש שתותי (רעות, האחות השלישית והאהובה עליו מכל הדודות) תשיר לו שירים מתוך הספר.
"לא עידית. תותי" הוא מואיל להוציא את המוצץ מהפה כדי להגיד את המילים.
אני יוצאת בצעדים יחפים מהחדר ובזמן שרעות יושבת איתם עד שהם נרדמים אפרת (השניה) ואני יושבות במסדרון ומקשקשות.
אבל הבאתי לי המון עבודה, מטרים ארוכים של חרוזים מגולגלים על חוט שאני סורגת לסיכות כמו שיש בפוסט הקודם, רק בגדלים וצבעים שונים.

אני עושה הפסקה ורצה הביתה להתקלח, בזמן שאפרת והבת שלה הגדולה נשארות איתם, אחרי 20 דקות אני חוזרת.
"התקלחת? כל כך מהר?"

אפרת עוברת אתי על כל הבקבוקים, המוצצים, הבגדים לבוקר, ומעניקה לי הסברים מפנקים ומפורטים.
פתאום נראה לי מוזר שהיו לי פעם תינוקות, שניים בכל פעם, ארבעה בסך הכל, גוזלים ששניים מהם כבר מתרחקים מהקן לכמה לילות בשבוע ומשונה לחשוב על שיגרת היום שלי, שהיתה מורכבת מהפרטים הקטנים האלה.
מוצצים,
טיטולים,
בקבוקים,
שוקו בבוקר .
פאזל מפוזר על הרצפה וצריך לאסוף אותו.

"עידית תעזבי את המחשב לשניה ותסתכלי עלי, אני מראה לך איך מכינים בקבוק לבוקר" אפרת מתעקשת ואני מזיזה אליה את המבט.
זה נראה שהוא מזלזל (המבט שלי) אבל האמת שהוא ממש לא (מזלזל)
הוא חושב לעצמו, איך זה שאני, עם היום הגדוש, הכיור מלא הכלים (בבית)
הכמויות של הדברים שאני צריכה לעשות והם נערמים.
איך אני עוצרת הכל
מקשיבה לתקתוק של שעון אחר, ולקולות של השכנים, שהם אמנם בתים ספורים משלי, ועדיין הרעשים פה בבית אחרים.

נזכרת איך שכשצמרת, האמא הנופשת של שני העוללים היתה קטנה, בת פחות משנתיים,
היא הסתובבה אלי יום אחד בארוחת הערב עם המזלג ביד ימין ואמרה לי "עידית, תז'ירי לי"
שתיקה. (מה זה "תז'ירי"???)
"מה לעשות? לשיר?"
לא. תז'ירי לי."
"לשיר? " (ככה זה, כשלא יודעים משהו ממילא, מנסים אותו במקום של הטעות)
"לא לשיר לז'ור. לז'ור"
"אה, לעזור…ל-ע-ז-ו-ר, אני אעזור לך בשמחה"
הייתי אז בת 14 בערך אז.

וגם היום, כשאפשר,  אני עוזרת
נורא נעים פה, הנשימות שלהם נשמעות קצובות מהחדר, ותיכף אתכרבל בשמיכה, על מיטה שהיא לא שלי, עם הספר שאני קוראת, פעם לצד הזה
ופעם לצד השני
וארדם.

 

 

מודעות פרסומת