תגיות

כל פעם שאני עומדת ליד הכיור אני נזכרת, זה היה באוטו שלי, למרות שאיך שזה קרה העברתי עליו בדמיון בעלות וזה נהיה האוטו שלו.
ואז, בימים שאחר כך כל פעם שהייתי הולכת אל האוטו הזה לופתת את המפתחות ביד ימין ואת כף היד של יונתן ביד שמאל, בדרך הייתי קופאת.
("זה לא האוטו שלו, זה האוטו שלך" הייתי דופקת את האגרוף הימני, זה שאצבעותיו התרופפו לאחיזת המפתחות בראש, ויונתן היה ממהר להתכופף, לאסוף אותם מהמדרכה ולהניחם חזרה בתוך ידי במבט אפור כחול)
אבל ליד הכיור, השמש, עד שהיא שוקעת, עושה ממני פורפרה כשאני נזכרת איך הוא ביקש לבדוק את המכונית, זה היה כשיצאתי מהבית שלהם אחרי שהחזרתי להם את גבע ששיחק עם יונתן כל אחר הצהריים על המרפסת שלנו.
וגבע נאסף אל הלבנים האדומות המשתלבות בכניסה ורץ פנימה אל תוך הבית כשאבי יצא, נעמד ליד ההתחלה של השביל והעביר מבט מלמעלה למטה כאילו שהוא מצייר אותי עם העיניים שלו על כל הגוף שלי, גם על החלקים שאני לא אוהבת.
"אולי תראי לי את האוטו שלך? אנחנו חושבים לקנות כזה"
אני לא אומרת לא. זה חוק כזה אצלי, אז מיד הושטתי לו את המפתחות.
"לא, שרי, בחייך, אני רוצה איתך" הוא חייך, אבא של גבע, שאמא שלו היא החברה הכי טובה שלי.
סבבה.
אבל זה היה מזמן, אז לא חשבתי "סבבה" חשבתי "אחלה" אם כי גם את המילה הזאת לא החלקתי מהלשון שלי, פשוט עברתי למושב שליד הנהג ולחצתי לו על הקוד.
והוא צפצף.
"אז מה, " הוא סובב את המפתח, "איך העבודה החדשה שלך? איך קוראים לחברה שאת עובדת בה?"
"גור אתרי אינטרנט" אני עונה כמעט בלחש.
"ואני צריכה כבר לחזור הביתה"
"כבר, כבר חוזרים" הוא מסובב את ההגה ביד אחת כשהאוטו גומע את העליה לפני הפסגה של הגבעה שרואים ממנה את העמק בול כשהשמש שוקעת וזה יוצא הכי יפה, "ואתם באמת חושבים בחברה שלכם שאינטרנט זה העתיד?"
"אנחנו לא חושבים. אנחנו לא 'אנחנו' בחברה הזאת, אני עושה את העבודה שלי"
וכן, בלעתי פנימה משפט שלא נאמר, אני חושבת שאינטרנט זה העתיד.
אחר כך הוא עצר את האוטו ומשך את ההנדברקס, זה היה לפני הירידה מהפסגה הזאת והשמש כבר היתה למטה למטה בתוך העמק הכחול, והוא משך אותי אליו ואמר שהוא רוצה שאני אגע לו ב.
ולא הייתי בטוחה ששמעתי טוב, אז לא נגעתי אבל את הנשיקה שלו לא הצלחתי להדוף ובאמת בהתחלה הוא הכריח אותי אבל אחר כך היא היתה קצת מתוקה, עם הטעם של התה בדבש שהוא שותה אחר הצהריים אחרי שהוא חוזר מהקליניקה שלו עם המטופלים שיש להם דלקות אוזניים חוזרות ונשנות, תמיד כשאני חושבת על המשפט הזה אני נזכרת במורה שלי מכיתה ב, כשכמעט לא דיברתי והיא כל הזמן היתה אומרת "חוזרות ונשנות" על כל מיני דברים ו"על מנת" גם על כל מיני דברים אבל בדרך כלל זה היה את שני הזוגות של המילים במשפט אחד ארוך,
עכשיו, על מנת שאבי לא יכאיב לי, כי אני בטוחה שלאנשים שיש דלקות אוזניים חוזרות ונשנות ובאים אליו שהוא יטפל בהם הוא לא מכאיב,
אז בשביל שהוא לא יכאיב לי שיתפתי איתו פעולה, זאת היתה נשיקה אחת ארוכה, ואחר כך הפסקה כשהוא מלטף לי את השיער שצבעתי בדיוק ביום שלפני זה לבלונדיני ושואל אותי בקול רך כזה אם בא לי לגעת בו.
לא היה בא לי.
בכלל לא היה בא לי, רציתי לחזור הביתה לשחר וליונתן, אז הוא נגע בעצמו לבד.
והתעצבן שהוא לא מצליח לגמור.

וכשהגענו בחזרה אליהם הביתה, כדי להוריד את אבי שחזר לזרועות אישתו והילד הקטן והתינוק שכבר ישן במיטה טלי פתחה את הדלת ואמרה
"שרי, שחר מחפש אותך, הוא חושב שליונתן יש דלקת אוזניים"
ואני הסתכלתי עליה ועל אבי ונסעתי הביתה.
כמה ימים אחר כך סיפרתי לשחר.
ושחר התרגז בהתחלה וכעס, ואחר כך אמר שאין עילה כי לא היתה התנגדות שלי.
אין עילה לתלונה.
אז הכל חזר להיות כמו שהוא היה ואני הייתי קמה בבקרים לעבודה, ולוקחת את יונתן לגן, עד שהוא עבר לבית ספר וגבע התחיל ללכת לבית ספר אחר.
זה היה דיי מזמן, אז אני לא חושבת על זה כל כך הרבה, רק כשאני עומדת ליד הכיור, אולי בגלל שהשמש, אחר הצהריים, כשהיא בדרך לשקוע, מזכירה לי את השעה שזה קרה ואת הסיטואציה.
לפעמים אני בוכה, זה לא  בגלל זה, אבל גם שחר וגם אני יודעים שאם זה לא היה קורה היה לי יותר קל.
שחר יודע לאסוף אותי אליו ככה שהכאב נעלם ואז אני מפסיקה לבכות.
ואני שוכחת, שוכחת.

טלי עדיין החברה הכי טובה שלי, היא לא יודעת מכלום.
היא מלמדת אנגלית.
ועל מנת שלא יהיו לה העדרויות חוזרות ונשנות אני עוזרת לה מעת לעת עם גבע ,לוקחת אותו בחזרה מהחוג שהוא משתתף בו יחד עם יונתן שלי.

כל פעם שאני עוצרת עם האוטו שלו ליד הבית שלהם, אני שולחת את גבע ממפרץ העצירה ליד שביל הכניסה.

ותמיד דופק לי הלב מה אם אבי יצא.

מודעות פרסומת