תגיות

היא מסתכלת על הכתמים, יש כמה שהיא מכירה בעל פה, אוחזת ביד אחת את שתי זרועות התיק שלה שמשתלשל עד לרצפה
"אל תעשי את זה" היא שומעת את אבא שלה, כשעוד היה בשיא כוחו מעיר לה על התיק הנגרר על הרצפה, הסודר, השקיות של הקניות.
וביד השניה את הקפה הרותח.
אתמול שלחו אותה הביתה עם קורטוב של אופטימיות, או ככה לפחות היא חשבה ואמא שלה נשארה לשבת ליד החדר של אבא שלה שממילא לא נותנים לאף אחד חוץ מלאחיות טיפול נמרץ להיכנס אליו.
"שמעת פעם על תרומת איברים?" סיגל שאלה לפני כמה שבועות, והיא נזכרת בזה פתאום, איך שסיפרה לה אז בגאווה שאבא שלה חתום על כרטיס כזה, וגם היא בעצמה, ושהיא בעד.
עכשיו היא מרגישה כמו אחת שעשתה רוורס בחיים, אבל במעלית.
קודם היא נכנסה פנימה ואז,  פתאום התחשק לה נורא קפה, כאילו שכוס אחת חד פעמית עם הנוזל הכהה לא ממש תשנה לאבא שלה שהולך ומצטמק בתוך המיטה הלבנה ויש לו מן שלווה כזאת על הפנים.
והיא ירדה חזרה למטה כדי לקנות לה אחד. יצאה מהמעלית והלכה את כל הדרך עד לבית הקפה בכניסה עם הבחורה הצעירה שנראית כמו תיכוניסטית, התלתלים שלה אסופים והיא נעה בקלילות מהעמדה של האספרסו אל המקרר, מושכת צלחת עם כפית, מחייכת והעיניים השחורות הענקיות מלטפות במבט סודי כשהיא מניעה את סנטרה בתנועה בטוחה ומעבירה את המשקה הכהה והרותח לכוס חד פעמית , ולפני שהיא פונה אל הלקוח הבא שלה היא מניחה מעל המכסה כפית לבנה ועוגיה קטנה עם פטמת שוקולד נעוצה במרכזה.
עוד מעט היא תעלה עד למחלקה של הטיפול נמרץ, תעבור את שתי הדלתות עם הקוד, תיכנס עד למסדרון, אמא שלה תיקח לה שלוק מהקפה ביד רועדת ותגיד לה שזה מזעזע הכמויות סוכר שהיא שותה.

אחר כך היא תגיד שהן צריכות לחתום על טופס תרומת איברים, כי מדובר במוות מוחי.
ותסנן " אני מקווה שהגבר שישתלו בתוכו את הלב של אבא שלך יהיה מסוגל לה…" הקול שלה עוצר, כאילו שהוא נתקע באבן, נפל, וקם שוב משפשף את הברכיים "שהוא יהיה רק עם אישה אחת וזהו זה"
"שהבן אדם שיקבל את הקרניות שלו יראה את העולם ורוד" בסוף המשפט הזה, אחרי שהשפתיים שלה התעגלו למטה בדרך לבכות, הן מתיישרות חזרה, והיא מחליקה את החצאית ופונה אל האחות שממתינה לה בהבנה בעמדה של האחיות.

אחר כך היא יורדת בחזרה למטה, מחפשת שוב את הכתמים על המראה ועל הקיר בתוך המעלית, המבט שלה מתערפל בשכבות של זכרון, ביד אחת התיק שלה ובשניה הכוס הריקה של הקפה שלא היה לה נעים להשאיר בפח בטיפול נמרץ שכבר היה בשבילה כמו בית.
בעוד כמה שעות ינתחו את אבא שלה ויחלקו את האיברים שלו.
ואישה אחת או איש יקבלו את הלב שלו.
אחר כך, עוד לא אמרו להם מתי, הם יקבעו את הלויה.
והיא לא מבינה איך זה שבחוץ הכל נראה לה אותו הדבר, כמו אתמול, כמו בבוקר מוקדם.

כמו ביום הזה שתפר את החורף לאביב לפני כמה שבועות, היא ידעה את זה לפי הטיפות של הגשם שראתה מהחלון וכאשר צמצמה עיניים, הן נראו לה כמו תכים של חוטים ארוכים ושקופים שמחברים את החלק העליון של העולם, מצנח כחול שיד ענקית צופפה עליו קרעים של עננים, עם האדמה.
וגידי אמר לה שהוא לא חוזר בערב וגם לא מחר וגם לא מחרתיים והיא הסתכלה עליו ושאלה אותו כשהוא משך את המזוודה על הגלגלים בדרך החוצה אם הוא זוכר את הנשיקה הראשונה שלהם בתוך המעלית ואם הוא לא חושב שהגיע הזמן שההנהלה של בית החולים תתקן את הכתמים שיש שם על הקירות.
אבל היתה לו את התנועה הזאת ביד שהוא עושה והמבט שלו שמקפיא אותה, ועכשיו, כשהיא חשבה על הלב של אבא שלה, והקרניות והכבד והעורק הראשי
("מעניין אם אפשר להשתיל עורק ראשי…." היא חשבה לעצמה נזהרת שלא יישפכו שאריות הקפה בדרך לזרוק את הכוס.) היא שאלה את עצמה איך זה להיות מחולק להרבה אנשים.

כל יום היא נזכרת בזה, איך היא אמרה לו והוא לא השיב והצליל של הדלת שנטרקה היה אחר, והעיניים שרפו לה מנסיון לא לבכות ועכשיו
כשהכוס מניר פגעה בפח הירוק והעיניים שלה קלטו את הסיגריות במאפרה מעל לפח, שעל חלק מהן היו סימנים של אודם היא חשבה שעוד מעט תעלה שוב במעלית ותסתכל על הכתמים וכשהדלת תיפתח בקומה של הטיפול נמרץ הלב שלה ידפוק כשהיא תצעד לכיוון החדר. היא רוצה,  היא כל כך רוצה שמישהו ידפוק לה על הכתף ויגיד שהכל היה חלום רע.

שאבא שלה בסדר והוא יחזור איתה ועם אמא שלה לבית שלהם.
לחיים, כמו שהם היו קודם.

מודעות פרסומת