לפעמים אני באמת לא יודעת איך לכתוב את זה.
לפעמים, האמת היא עלים ירוקים בין מרצפות מדרכה, מבצבצת, הה
אתה עולה עליה עם הנעלי ספורט בזמן הריצה,
ולפעמים, שניה לפני שכתבתי הרמתי בלטה אחת, (זה כבד) ודחפתי מתחתיה כמה עשבים שוטים
כן, דיברנו על זה פעם, לא כל מה שנחשב שוטה בעיניי הוא שוטה בעיניך אבל, כשעשבים שוטים מתערבבים ביניהם.
(גם זה, כמו לערבב משקאות)

ואני מתאפקת.
הפעם זאת האמת.
אבל יש בה כל כך הרבה משהו חיובי, מחשבה, הוקרה, שמחה
כלפי מישהו שאני לא מכירה שזה נראה לי זר ומפחיד
(להעניק מחמאות, לפזר אותם כמו קונפטי מלמעלה, )
אז הנה.

ביום רביעי, ואחר כך חמישי, לפרקי שעות שיכולתי לדמיין רק אותי ואת החומרים האלה. אני בבגדי עבודה, מעבירה קופסאות עם חלקים להרכבה, חלקי לב בכל מיני צורות, רקומים, גזורים, סרוגים.
אומנות
(אפשר לשמוע את אזובי הקיר מתגלגלים מצחוק, צחוק יפה יש להם)
בכל הזמן הזה הקשבתי כל הזמן לתכנית רדיו שנקראת סונאר. בלול שבו עבדתי כדי לתלות את השרשרת שאני מציגה בתערוכה, אין אינטרנט, אז בכל פעם שיצאתי משם, כדי להביא משהו (פעם אחת הבאתי לי קפה, ואוריאו) התחברתי כדי להקשיב לה , וככה היו לי שעתיים תמימות של יאיר יונה (עם נועה זרבי) והן היו נפלאות.
הרבה מוזיקה שאני לא מכירה, חלקים שכן, הסברים מעניינים וקולחים על עולם מושגים (במוזיקה) שהרבה דברים לא ברורים לי בו, ותמיד אני מאושרת לשמוע עליו עוד ועוד.

הטעות האהובה עלי, זה שיר של שריל קרואו. פעם חברה סיפרה לי ששריל ואריק קלפטון היו זוג, ושהיא כתבה בשבילו את השיר אחרי שהם נפרדו, ואני הסתכלתי עליה כל כך מוקסמת.
מעולם לא טרחתי לבדוק אם זאת אמת.
אבל הגירסה שאני אוהבת לשיר הזה ברשת, היא זאת שאריק קלפטון מזמין את שריל קרואו לבמה, כדי לשיר את השיר הזה, ויפה לראות אותה (כאילו) שברירית בשמלה הלבנה שלה פורטת על הגיטרה בעוצמה מחשמלת כזאת ואחרים, גברים, שרים לה קול שני.
כמה טעויות שעשיתי, לא חביבות עלי בכלל מנצנצות מעל הראש שלי עכשיו.
בראשן הפחד מהכתיבה
ולא משנה על מה.

והנה המוזיקה שהיתה מתאימה הכי בעולם כדי ללוות את המצגת מהפוסט הקודם , שרשרת של לבבות – האלבום של יאיר יונה , שנקרא  Remember

Remember by Yair Yona

מודעות פרסומת