השבוע קרה לי משהו שגרם לי לחשוב המון המון בכל החיישנים שנדמה לי שיש לי בגוף.
מה זה באמת חינוך, מה זאת אמהות.
והמחשבות האלה התגלגלו מתוך שיחה עם הבן שלי השלישי, שעומד לסיים כיתה ח' בבית הספר ובמהלך השבוע הרפה קצת מהתפקיד שהוא לוקח בו בהצגה, אחד מהתפקידים הראשיים.
בשיחה בינינו הוא אמר לי שזה לא רציני, ושלא לוקחים אותם ברצינות, ושהבמאית רוצה שהם יהיו כמו שחקנים אמיתיים וזה יוצא לא יפה ולא מצחיק כי הם עומדים על הבמה ומדברים בקול חזק מדי, ושזה מלאכותי.
אני לקחתי אויר, (חשבתי על המילה "פאתוס" ולא אמרתי אותה) ואז אמרתי לו שאני אוהבת אותו מאוד, והוא חשוב לי, ושלא יקח את זה קשה את מה שאני אומרת,
"יימצא שחקן אחר לתפקיד הזה" ככה אמרתי לו "אבל אני חושבת שחשוב, וצריך להיות לך חשוב, שמופע של 80 ילדיי השכבה הוא משהו שההצלחה שלו היא לא רק שלך,"
והוא הקשיב, ואז הוספתי ואמרתי לו, שאני מרגישה שיש לו תכונות של מנהיג שקט (הוא עשה פרצוף של "מה זה" בלי להגיד את המילים)
מנהיג שקט, זה מישהו, שיש לו השפעה מאוד גדולה, ואם הוא בוחר לעשות או לא לעשות משהו, ילדים (או אנשים, כי זה קורה גם אצל מבוגרים) ילכו אחריו.
וזה משהו שאתה לא תוכל לדעת בעצמך, כי אתה לא ילד שצועק את הדיעות שלך, אתה לא טיפוס של "מלך" בכיתה.
ואז השתמשתי במושג "דמורליזציה" והסברתי לו אותו, "אני חושבת שזה יעשה דמורליזציה בכיתה " ככה אמרתי את זה.
המילים שהשתמשתי בהם היו דומות ושונות, אבל השיחה היתה של אמא ובן שמאוד מכבדים אחד את השני,
ועם כל העדכנות המודרנית, בהורות בכלל, זה דיי ברור איפה הגבולות עוברים.
לי, (בינינו, אל תגלו לאף אחד) זה ברור מאוד.
למחרת בבוקר קיבלתי סמס אחד "אמא פרשתי, אני לא רוצה להיות בהצגה הזאת יותר"
ושלחתי מיד תשובה "אוקיי"
וכעבור חצי שעה קיבלתי סמס נוסף "אמא חזרתי להצגה, אף אחד אחר לא רצה את התפקיד ואת צדקת"
וההרגשה של ההצלחה מבפנים, היא לא על הילד שלי.
היא על זה שחשובה לו הסביבה, שהוא מרגיש חלק ממנה ומבין שלמחשבה שלו, לפעולה ולתוצאה יש השפעה.

אחר כך היו לי כמה שעות, שנמתחו לימים ספורים לחשוב על זה.
משהו שאפשר להגיד אותו בלחש, אבל היה מתחשק לי לצעוק.
שיחה, כבוד, וגבול שנמתח בזכותה של ההרגשה, והידיעה הברורה של הגבול,
ולא במרותו של הכוח.

ביום שישי, כלומר לפני כמה שעות סיפרתי את הכל לאחיות שלי ולהוריי בארוחת הערב המשפחתית.
יש רעש של כלים, וצלחות, והילדים שצריך להזכיר להם שישבו לאכול, ולשאול מה אתם רוצים בצלחת, ועם איטריות או בלי (את המרק של סבתא) והכל בלי לעצור אבל עם משהו באויר.
וככה סיפרתי את זה, ונזכרנו שאמרי (21 וכמה חודשים), הבן הראשון שלי, והנכד הראשון של ההורים שלי
כשהיה קטן, לפני המחשב והאייפון, היה שר את השיר הזה של רמי קליינשטיין, בעל פה, מההתחלה ועד הסוף
("אתה זוכר את זה" אחות שלי שואלת אותו והוא מסתכל עליה ועושה פרצוף של "על מה בדיוק את מדברת" = הוא לא זוכר .נקודה)
אנחנו צוחקות ומתחילות לשיר.
ולפעמים אני שואלת את עצמי מה בין השיר, עם המילים שהוא ידע בעל פה מההתחלה ועד הסוף
ובין החיים שלהם היום, וגם אצלי.
איך באמת היתה הילדות שלי לעומת

מה שאני זוכרת.

מודעות פרסומת