תגיות

אני לא באמת יודעת איך זה יהיה מחר, והבוקר משונה, זאת הפעם השלישית שהוא ישן אצלי, הרבה זמן אני מושכת אותו ובגלל שהקטנים קטנים ואני לא רוצה שהם יראו אותו צריך תמיד לחכות לאיזה לילה שההורים שלי עוזרים לי איתם והם ישנים אצלם, ואת הנושא הזה של איך אנחנו עוברים לחיות ביחד אנחנו עוקפים שנינו כבר דיי הרבה זמן אז אני נשענת על ההרגשה של להיות מאוהבת בו,
ורצה לעבודה, חוץ מהבוקר, שזה יום חופשי לסידורים, והעברת טפסים, ומילויים.
ולא שואלת את עצמי ואותו שאלות, אבל אתמול, כשהוא הביא את השמיכת מגבת שלו עקבתי אחריה בעיניים ושאלתי מבפנים אם היא הולכת להישאר פה בבית שלי.
בקיץ הוא ישן רק עם שמיכת מגבת, יש לו אחת חדשה שחבר שלו הביא לו מאוקראינה ואחת ממש ישנה שהוא הביא בעצמו מאחת הנסיעות שלו , וזה היה מזמן אז הפרחים עליה שפעם היו בורוד פוקסיה נראים עכשיו ורודים-בהירים-קרם ככה, ובכלל איזה גבר קונה לעצמו שמיכה עם פרחים אבל הוא עיוור צבעים ובהתחלה לא ידעתי את זה. וכשגיליתי חייכתי לעצמי ואז במשך כמה ימים, בכל פעם שנפגשנו, שאלתי אותו באיזה צבע זה, וזה וזה על המון דברים, עד שהבנתי קצת איך הוא רואה את העולם ונרגעתי.
אבל עכשיו אני כבר מכירה את השמיכה הזאת מצויין, כי בפעם הראשונה שהייתי אצלו ואכלנו ארוחת ערב ושתינו יין, נרדמתי.
ואז הוא כיסה אותי בה, וכשנכנסנו לאוטו, כי הוא לקח אותי הביתה ביום ההוא,
הוא עטף אותי בשמיכה וככה נכנסתי הביתה בשקט בשקט מחפשת את אחי ששמר על הטף הנמים, לוחשת "איך הם היו", מסירה מעלי את השמיכה כמו היתה שובל של שמלת כלה, ורצה אל החדר שלהם בצעדים שקטים, אורי אוסף אותה מהרצפה מחייך ומקפל אותה, זורק מבט אל אחי, ואז חוזר אל המכונית שלו מחניק שריקה של איש מאוהב.
אבל זה היה בסתיו שעבר, ועכשיו כבר קיץ, ואמש הרשיתי לו לישון פה, בתנאי שהוא יוצא מהחדר רק אחרי שהקטנים הולכים לגנים שלהם, הם עוד לא יודעים שאורי, הידיד הזה של אמא, הוא כבר יותר מידיד, ושהם אוהבים, ואמא שלהם בכלל עוד לא רוצה להתמודד עם זה.
זאת זכותה.
והיא מנצלת אותה עד דקות אבקת הסוכר שלה.

אבל כמה אפשר לא לדעת, הוא ישן על הצד, ואני נכנסת לחדר כי אני מחפשת את המשקפיים שלי מנסה למדוד את הגוף שלו ששונה כל כך משי, שהיה לפניו,
נוגעת לו בעדינות בכתף וממששת את הקצה של המיטה בצד שהוא ישן בו.
הוא מסתובב אלי ופוקח עיניים
"סורי, לא התכוונתי להעיר אותך" אני לוחשת אבל היד שלו שנשלחת אל האף שלי מציירת עליו משהו אומרת דברים אחרים שבכלל לא קשורים ובלי להוציא קול הוא אומר לי "את יפה, את נורא נורא יפה"
ואני מלטפת את היד הזאת ביד אחת ולוחצת בעדינות על הכתף "אני לא מוצאת את המשקפיים שלי, אולי ראית אותם?"
"בואי נראה, איפה את מניחה אותם בדרך כלל?"
("בדרך כלל" זה צירוף מצויין. מתחשק לי להגיד לו, אין אצלי "בדרך כלל" אבל אם אני אגיד לו את זה הוא יקום וילך אז אני עושה את עצמי במורד השיחה)
"בדרך כלל אני מורידה אותם במקלחת, כי שם יש את כל הדברים של הבוקר, הבושם והאודם, ו, אתה יודע המברשת שיניים שלי"
הוא מושך אותי אליו ומחבק "אני בטוח שתמצאי אותם,"היד שלו לוחצת אותי אליו בעדינות "את יוצאת וחוזרת נכון? ואז נשתה קפה ואני אלך לי, כן?"
הראש שלי מהנהן על החזה שלו ואני קמה שוב, מכבה את האור והולכת לחפש במקלחת בכל המדפים, הלוואי שזה היה נכון מה שאמרתי.
בדרך כלל, אני משאירה אותם על המדף בארון, זה שאני מניחה בו את הבגדים כשאני מתפשטת בערב, ועכשיו הם לא שם, ולא במקלחת, ואני צריכה לצאת כבר ותיכף יהיו לי דמעות כי אולי הם נפלו איפשהו בכל הבלגן הזה ואני, או הוא, או הילדים כשהערתי אותם בבוקר דרכנו עליהם, ואי אפשר לחשוב על זה, אני חייבת אותם.

עם הלגימה האחרונה של הקפה שאני שותה, אני משחזרת את התנועות שלי מאתמול בערב.
הוא הגיע ב-9, אחרי שהילדים נרדמו, והכניס דיסק לדיוידי, ישבנו שנינו על הספה בסלון הקטן, באיזשהו שלב הוא הלך להביא בירה מהמקרר ואת האבטיח שהכנתי לו לפני זה, וראינו סרט. אני חיבקתי אותו ובשלב מסויים הפכתי את עצמי עליו, הסרתי את הסרט שקושר את השערות שלי בימים רגילים והנחתי לו ביד את השלט לוחשת לו באוזן "תכבה", אחר כך קשרתי לו עם הסרט את העיניים והסרתי את המשקפיים שלי, מניחה אותם בתנועה אוטומאטית על מסעד הספה, זה שנשען אל הקיר. כשהובלתי אותו אל חדר השינה שלי מציצה מרחוק על פתח החדר של הקטנים ראיתי לבבות קטנים שקופים באויר ועתיד משונה שיש בו עוד ילדים ושתיקה כזאת שלא נגמרת אבל כל הזמן רוצים להכניס לתוכה מילים.
בכל מיני שפות ובמצבי צבירה שונים.

אני מרכיבה את המשקפיים, מניחה את הספל עם הסוף של הקפה על השולחן ומעיפה מבט החוצה,
ולפני שאני יוצאת אל המכונית עם הטפסים שאני צריכה להעביר לבית הספר, לשנה הבאה אני נכנסת שוב לחדר, מלטפת אותו בגב ולוחשת
"הם היו על הספה, ושכחתי את זה כי התחלתי ל….אין אצלי בדרך כלל, וגם לא יהיה. בדרך כלל אני כזאת"
אני מנשקת אותו שלוש פעמים במרחבים של הגב הענק שלו , מתפללת שהוא לא שמע אף מילה.

ויוצאת בשקט מהחדר.

מודעות פרסומת