תגיות

לפני קצת פחות משנה, כתבתי סיפור ופרסמתי אותו פה. קראתי לו "במציאות"
אחר כך ערכתי אותו , תיקנתי בו משפטים ומילים,  זה היה כבר לפני כמה חודשים, היה עוד חורף וירד המון גשם, והכתיבה המחודשת ארכה כמה ימים.
הסיפור המקורי היה לי בראש המון זמן, ונכתב בחצי שעה, אף פעם לא חשבתי שאספר על זה אבל הנה, כתבתי אותו אחרי שפגשתי חברה במוזיאון תל אביב, ראינו כמה תערוכות ביחד, ביניהן את של ידיד רובין,  ואחר כך, לפני שעליתי על הרכבת בחזרה הביתה, הלכתי לבית קפה מקסים וישבתי לכתוב, כתב היד שלי במחברת, מרוב מהירות, היה כמעט לא ברור, אבל את רצף המילים, שהוא שלי, הבנתי אחר כך בקלות, כשהעברתי אותן למחשב.
אני חוזרת לזה שוב ושוב כי יש משהו בתוך הסיפור  שבעצמי לא ידעתי אותו בבירור עד שכתבתי את המילים עגולות, כמו סוד משולש, מקופל בקצה של הדף שרוצים ולא רוצים לפתוח. לפניכם הגירסה החדשה והנוצצת, וקישור לסיפור שפרסמתי לפני פחות משנה, עכשיו הוא נראה  לי כמו סקיצה מגפרורים.
הגירסה המקורית של הסיפור – במציאות

וזה הסיפור בגרסה המחודשת

בדמיון

במציאות , פתחתי את המכתב ששלחת אז, לפני יותר מעשרים שנה מפרבר רחוק של פריז בידיים מלאות ציפיה והתיאורים שלך של הקיר בדירה עם התקרה הגבוהה והאח, כך כתבת, שכל הזמן היית מאכיל  בעצים, מטעין אותם למוות, העיפו בדמיוני מליון פרפרים . אני חשבתי אז עליך חוזר מאוחר מהעבודה התובענית (כתבת טובענית ולא  ידעתי אם היתה לך שגיאה של כתיב, תופעה נפוצה בשדותיך או שהתכוונת לטובעני שטובע, אני לא מאמינה, גם אז לא האמנתי עליך שאתה טובע במשהו) מוזג לך כוסית של יין אדום משובח וצונח לישון.
במציאות.
בדמיון חשבתי שיהיה סטוצ.
בטח דמיינתי את עצמי קצת יותר מלאה ובטוחה, מושכת שפתון עם צבע על השפתיים ומציירת את הקו העליון של העפעפיים שלי תוך הטיית ראש מול המראה, חושבת על ברסאנס שמעולם לא ממש הצלחתי לגעת בו, או הוא בי. איכשהו הגיטרה שלו ממשיכה להציק לי כשאני מקשיבה לו.
מבינה קצת יותר בבישול, אחרי הכל לא קראת אז ספרים בכלל, על מה כבר יכולנו לדבר, ואוכל מעולם לא היה יותר מברירת מחדל אצלי.
אפילו אז במכתב ההוא שאלת אם גיליתי כבר את הבצל הסגול שהיה חדש במחוזותינו "ואפשר לקצוץ אותו מעל טונה צרובה" כך כתבת, והנחתי שעכשיו אתה כבר ממש שף ושכמו שפעם אמרת לי, כשעוד היינו שכנים שהחלום שלך זה לראות אותי אוכלת משהו בתשוקה כמו של סקס ואני הסמקתי כי אף פעם לא דיברנו על סקס לפני זה.
במציאות כשקיבלתי תשובה מהאוניברסיטה בפאריז בהיתי שעה בחלון התל אביבי לפני שהעזתי לצלצל לריבי לשאול אותה אם היא יכולה לתת לי את הטלפון של אח שלה בדירה וגם במסעדה שהוא עובד בה. במציאות הייתי בהיסטריה כי לא הכרתי שם אף אחד כמעט ופתאום לא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה ללמוד אומנות.
במציאות פחדתי שריבי תתן לי מספר לא נכון, חיבה גדולה מדי אלי אף פעם לא היתה לה.
ואני הלא הייתי פרודה מניר זמן כל כך קצר היא לא יכלה לנחש שאני כבר לא איתו.
בדמיון הגנבת אותי על האח הבוערת ההיא לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ ממנה וכשעליתי זמן קצר אחרי שהגיע המכתב ההוא ששלחת על המטוס ביום ההוא לא הייתי כל כך מפוחדת כמו שבאמת הייתי כשישבת לידי בשיחה שהתנהלה אחר כך בינינו במסעדה.
כמה שעות אחרי שהמטוס המריא בבן גוריון, שהיה אז עדיין טרמינל וון הישן נחתתי בשארל דה גול ועליתי שם על רכבת, אתה הגעת לאסוף אותי עם המכונית הקטנה שהיתה לך
בשני הלילות הראשונים ישנתי בחדר שלך שהיה ענק ואתה ישנת על המזרון בסלון, ובבקרים כשהלכת לעבודה אני כיתתתי רגליים בחיפוש אחרי דירה קרובה לרכבת שתיקח אותי לאוניברסיטה וגם פגשתי באיזה בוקר קרובת משפחה רחוקה של אמי המאמצת.
במציאות ידעתי אז כל הזמן שאתה ישן בחדר השני ופחדתי מזה.
וביום השלישי כשחזרת מהעבודה אמרת לי בואי, הולכים לאכול במסעדה ממש טובה ואמרתי לך "אבל נורא קר בחוץ ואני לא מצויידת במעיל הגון"
לא אמרתי את זה, רציתי להגיד בתפאורה המתאימה.
במקום זה אמרתי לך מרימה את האף בתנועה מתפנקת שאין לי מעיל מתאים לקור הנוראי הזה.
אני זוכרת כמה רציתי להשתמש במילה הזאת "הגון" ואתה פתחת דלת של ארון סתרים בכניסה עם המון מעילים וצעיפים ושמיכות הכל צבעוני כל כך ומסודר בערימות שרק להסתכל עליהם עשה לי חם ושלפת מעיל אחד אימצת אותו ביד שמאל החזקת מול המבט שלך והסתכלת עלי ועל המעיל ואמרת זה מושלם, כמו סיר למכסה וזאת היתה הפעם הראשונה שגם אני ראיתי בך משהו, בעיניים בתנועה של הראש, מבט שמפליג למרחקים
אחר כך מלצר עם מכנסיים לבנים וחולצה מפוספסת במסעדה קטנטונת משך את הכיסא לאחור ודחף אותו בעדינות בחזרה כשהתיישבתי ואז הוא הוריד את החולצה המפוספסת ועבר אל מאחורי הדלפק ועל משטח מתכת לוהט הרקיד כל מיני נתחים של ירקות ודגים ואני הבטתי מוקסמת והורדתי עוד ועוד שכבות כי היה נורא חם ואתה צחקת וחייכת , השקת את כוס היין שלך בשלי.
ואז אמרת לי בלי להתבלבל ולאט , בקצב שאוכל לספוג.
אני אגיד את זה לאט, אמרת פתאום כשהיין כבר מצא כל נקבובית בגוף שלי ופני הרצינו ושאלתי  אותך "זה סיפור?" ואמרת
"כן, סוג של"
והתחלת להגיד שמאז
אני לקחתי אויר, והעברתי את העיניים שלי ששכחתי לפני זה לשים עליהם איפור לרצפה של המסעדה שהיתה פסים פסים של פרקט מתוק בעקמומיותו שמאז שראית אותי בפעם האחרונה כמה, קימטת את המצח שלך, זמן עבר מאז (כמה חודשים)
אתה לא מפסיק לחשוב עלי ושאני בשבילך הבן אדם שאתה רוצה ומוכן לבלות איתו את שארית חייך
שנכונה לך תקופה קשה של לימודים ועבודה ואתה מזמין אותי להישאר איתך בדירה ושאתה חושב שאתה מכיר אותי מספיק טוב כדי להגיד, המילים השמיעו רחש של בצל מתפצפץ מיטגן על אש, משחים ותופח , שאני לא כל כך אוהבת להתחייב ולקחת אחריות וטיפונת הקול שלך רעד כשאמרת שתעדיף לא לראות אותי אם התשובה שלי תהיה שלילית.
ואחרי כל השנים שעברו אני כבר לא ממש בטוחה שאלו היו המילים שלך כי אחרת איך הסכמתי בסוף.
הניסוח היה כנראה יותר הדרגתי ויותר ידידותי.
בסוף כל הדברים האלה המלצר כבר ניקה במטלית את המשטח שהתקרר מזמן ואסף את כוסות היין שלנו  הפכת את היד שלי ושמת בתוכה סיגריה ריחנית תוצרת בית אני צמצמתי אליך עיניים והסמקתי כשאמרת שכשיהיו לנו ילדים אתה מבטיח לא לעשן יותר בכלל והרמת שלוש אצבעות כמו של צופה
"בנים"
אמרת, יהיו לנו שלושה בנים.
וכשיצאנו משם בדרך אל המכונית הקטנה שלך סגרת לי את המעיל ועל פנס רחוב אחד נשענת וחיבקת אותי אליך ונישקת אותי נשיקה ממש ארוכה אחת.
האף שלך קפוא, אמרת כשהסרת מעל הצואר שלך את הצעיף שלך ועטפת את הראש שלי ואמרת שלעולם, אבל לעולם אתה לא רוצה שיהיה לי יותר קר.
עכשיו אני יושבת בבית קפה הזה, חם לי נורא, לפני שתי דקות הלכתי למראה הענקית שבשירותים כדי להסיר את שני הפסים שהיו מצויירים לי על העיניים.
את כל הבוקר ביליתי עם חברה טובה שלי במוזיאון, שאמרה שטוב עשיתי שהתגרשתי ממנו וחזרתי לארץ עם הבנות.
ולא היתה בי טיפת תעוזה לספר לה שאין לי בכלל מושג איך אתה נראה היום, שאני חושבת עליך, ומשערת שנשארת איש שמח ועליז וגבוה.
שאני לא יודעת מה גרם לי לקום בבוקר שלמחרת, לקחת את החפצים שלי ולהחזיר את המעיל למקום שלו בארון עם הדלת הנסתרת שליד הכניסה ולהחליט שבמציאות אני לא יכולה לחיות איתך, שהפחדים מניעים אותי יותר מהאהבה שלי שרק החלה לנבוט אליך ולא ראיתי אותה בדמיון כמו עץ מרובה עלים וענפים. שכן, היית טוב אלי וגם בנגיעות הספורות שהיו בינינו ובפעם היחידה ששכבנו וכמו כל פעם ראשונה לא נתתי לך ללכת רחוק יותר מדי בתוכי, ואולי זאת אני שממרחק הזמן נראה לי יותר ויותר שרק אימון של שני גופים להתרגל אחד אל השני מובילים פנימה לתוך הזה שאני מתכוונת אליו.
שהרכבת שלקחה אותי עליה אחר כך לא היתה החיים שרציתי. ואז אפילו לא ידעתי את זה.
המציאות היתה בשבילי פייר, שההיכרות איתו באוניברסיטה התגלגלה לידי או יותר נכון לרגלי כמו כדור תועה , של ילדים שמשחקים ברחוב , אל הספסל הקרוב שמתחת לעץ. בהתחלה את מרימה אותו ומתפעלת. תנועת הגוף שלך היא לכיוון הילדים שמשחקים, להשיב אותו אליהם. נכון, הוא יפה, אבל הוא לא שלך, הוא של פריז ושל מישהי שמתאימה לו.
אבל הוא משיב לי מבט. בידיים האלה אני רוצה להיות כלי משחק הוא אמר לי אז כמו בלי מילים.וביקש להיתקל בי שוב, במקרה או שלא במקרה. אחר כך הכל קרה כל כך מהר.האנגלית שבפיו תעתעה בי וטשטשה את האופי הקשה שלו והיופי שלו סימא את עיני. אני חושבת שבהתחלה לא חשבתי עליך, לא הרבה בכל אופן. וקצת אחרי הלידה של לואיז, השניה מבין שתי הבנות שלי  שהיתה צמודה לניקול אחותה ותבעה ממני את כל מה שעוד נותר בנפשי, התחלת לחזור אלי בדמיון וכורעת תחת רגשי אשמה לא העזתי לשאול איש איפה אתה ומה מעשיך.
בדמיון שלי היית יפה והשיחות שניהלתי איתך גלשו הרבה מעבר למסעדה ההיא שבילינו בה את הערב ההוא. לפעמים, בדמיון הזה הייתי רואה אותנו רוקדים ליד פנס הרחוב . זה שלידו חיבקת אותי חיבוק שרק מישהי שיצאה מדעתה יכלה לבקש לעצמה יותר ממנו. והמראה הזה, שעדיין עולה ברוחי מעת לעת כל כך חי שאני בכלל לא בטוחה שהוא לא מציאות. אחר כך התחלתי לחלום עליך, זה כבר קרה במציאות. ניסיתי לתאר את קו הגוף של דמותך, את האישה שבודאי הכרת ובנית לך איתה קן חמים.
הפרידה שלי מפייר לא היתה צפויה, למרות הקשר בינינו שהלך והתרחק הייתי יכולה להמשיך לחיות איתו, אהבתי את פריז ואת החיים הנוחים שהם סיפקו לי והיה לי טוב שם עם הבנות אבל נודע לי משהו אפל שקשור לעסקים שלו, כזה שלא הייתי יכולה לחיות איתו. פרט קטן שאם היה נסתר מעיניי עוד הייתי כנראה חיה בפריז אהובתי.
עכשיו אני פה  והבנות אצל אמא שלי והחבר שלה בבית. על הנישואים שלך למלי, שלמדה שנה מתחתי בבית הספר של ילדות-שנינו נודע לי אחרי שכבר התגרשתם, אמא שלי סיפרה לי, והיא עשתה את זה בעדינות מאופקת, כזאת שאופינית לה, אמא שלי שלא שואלת שאלות ולא הזכירה את השם שלך פעם אחת מאז נישואי, ורק אחרי שבעצמי הודעתי לה שאני עוזבת את פייר וחוזרת לארץ עם הבנות נקבה במילים המדודות וכמו נטעה בי שביב של תקווהשל התחלה.
ואני רואה אותך מהחלון של בית הקפה, לא השתנית הרבה הפה שלי מתעקל כמעט לבכי אבל לא אתה מזהה אותי מיד, מודד בעיניים היפות שלך, מנשק אותי על הלחי ואחר כך מאמץ לחיבוק חם, מתיישב ומרים את היד בעדינות לקרוא למלצרית.את עדיין שותה אותו חזק עם הרבה קצף, נכון?במילים המדוייקות אתה מסביר למלצרית מה אנחנו רוצים  "ותביאי לנו עוגת גזר, "אתה מהנהן "חתיכה שמנה ממנה"השיחה קולחת כאילו שלא נפסקה, אני מספרת לך על לואיז וניקול, מרימה יד לסדר את השערות שלי ואתה מוציא מצלמה ומראה לי את התמונות שצילמת אתמול בעבודה.מנות חדשות מהמסעדה שלך שאתה מריץ בידיים שקטות וחרוצות שמאז שחזרת לארץ, שמונה שנים בערך, אתה מנהל אותה בשעות קבועות עם קהל לקוחות נאמן ואמין, עיצוב שאתה מקפיד לשנות אחת לשנתיים ומצרכים שאתה אוסף בחנות דגים ביפו ובשוק הכרמל אצל רוכלים קבועים שיש לך איתם שפה משלך, ומשלהם. אתה מספר לי ומספר ואני כבר רוצה להיות חולצה בדוכן ליד בשוק כדי לראות את תנועות הידיים שלך בשעה שאתה בוחר פלפלים בשרניים בהמון תתי גוונים שבין צהוב לאדום.
אני מספרת לך שאני כותבת כל הזמן.
"קראתי"
באמת? אני משתוממת
"כן, את שלושתם" וכשאתה לוקח לי את היד, הופך אותה ומניח בתוכה משהו מגולגל בצבע לבן אני מסיטה את המבט שלי כדי שלא תראה את הדמעות אבל אפילו הן לא מטשטשות את שלוש המילים שכתובות על הניר המגולגל כמו סיגריה שכשאני פותחת אותו בזהירות אני רואה בכתב היד שלך "רוצה ללכת לסרט?"זאת ה"טת" שלך, אני מצטמררת, עם הצורה של הטיל ההפוך כמו שתמיד הייתי מקניטה אותך. אני מביטה בפתק ולא מאמינה. בראש אני חושבת זה לא מגיע לי. במציאות אני לוקחת את שתי הידיים שלך בשלי ממלמלת משהו על טלפון לאמא שלי , לוודא שהבנות שם בסדר ושההיעדרות הקצרה שלי יכולה להימתח בכמה שעות נוספות. ומהנהנת.

ואז אתה מתקרב אלי ולוחש לי שאתה לא מעשן כבר שנה.

 

מודעות פרסומת