תגיות

,

ברחוב איפה שפעם סבתא שלך היתה גרה, מאחורה, אז יש שם חנות של צרכי תפירה, סידקית.
לקחתי לשם את ורד היום, היא שומעת ממני כל הזמן שאני הולכת לעשות שם סיבוב, גם בגלל המסעדה היפנית שיש שם והחנות ספרים יד שניה אבל אחרי שסיפרתי לה מה יש בצד השני, ברחוב של שכונת חיים היא הסתכלה עלי ואמרה לי תקחי אותי עכשיו
"מצחיקה" אמרתי לה "עכשיו שתיים בלילה"
"נכון. תקחי אותי מחר"
"מחר אני לא יכולה" אמרתי לה ופיזרתי את הנקודות השחורות על הניר עם הטבק, "קחי" נתתי לה לגלגל ונשענתי על העץ שכבר נורא גדל בחצר.
זה היה לפני כמה ימים והעשן עטף את שתינו לפני שניערנו את השמיכה ונכנסנו פנימה לישון מחובקות.
אז היום לקחתי אותה.
איך שאנחנו מגיעות, זה מדהים, יש שם עצים שבשניה אתה מסתכל עליהם, וזה נראה שהם מזיזים את הידיים, בכלל זה נראה שיש להם ידיים, אבל אם אתה מסתכל עליהם ישירות הם עושים כאילו שהם שורקים ומביטים אל העננים,  רק בזוית של הצד של העין אפשר באמת לראות את התנועה של הכאילו ידיים שלהם.
והולכים שם אנשים, היום היתה אישה עם פנים מרובעות, וילד עם מסך טלויזיה במקום בטן, וילדה שהלכה עם עגלה ובתוכה תינוק אבל העגלה והתינוק היו מצויירים.
והפרחים שלפני הבנין הישן שיש בו את המרפאה התחילו ללכת, הם הלכו קצת ואז חזרו והתיישבו בגינה, והכל כל כך חמוד ואמיתי, ורד הולכת לידי מוקסמת
"למה אנחנו פה" היא שואלת אותי
"את עובדת עלי" אני לא מעזה להביט עליה, כדי לא לפספס את הקוסמת על המטאטא שעוברת למעלה, יש לה כובע צבעוני מחודד והיא יושבת עליו זקופה, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
"ראית את זה??" היא מסובבת את הראש במהירות ימינה ואז אלי
"מה…." אני מחייכת אליה
"אישה עם זר פרחים על הראש, והם מדברים בשפת ידיים ביניהם….הפרחים, אני מתכוונת " היא מתחילה להסביר לי ואני עוצרת אותה.
"ורד, לא כל דבר שאת רואה אז גם אני, וההיפך"
"אה"
ואנחנו ממשיכות ללכת "באנו כי אני צריכה לקנות סרט תחרה" אני מתחילה עם התנועות ידיים שלי, יש איזו חולצה שהתקלקלה לי למטה, זה היה כשעוד היית…כשעוד היית, ודיברנו על זה שכדאי לתקן אותה, איכשהו.
אבל אז בקצה של הרחוב אני רואה את המעיל עור שלך, עם הטלאי בצד.
לא טוב.
אחר כך זה דומה קצת לכמו להיכנס למים, הרחוב שוקק, עוברים אנשים, יש גם מלמעלה אנשים על מטאטא, ואני הולכת ליד ורד לכיוון החנות הזאת אבל כשאתה מגיע מולינו אני נבלעת בתוך החולצה שלך, לא הספקתי לראות איזה הדפס יש עליה, אני חושבת שעיגול יין ויינג ענק כזה אבל אני לא ממש בטוחה, ואתה שקוף אז אני עוברת דרכך, לאיזה שניה אני לא נושמת ויש שקט ואז אני יוצאת ושומעת שוב את הקולות ורואה הכל.
אני לא יודעת איזה שיר התנגן לי בראש כשהבנתי שורד בכלל לא ראתה שהיית שם, ויש לי קצת הקלה, כי באמת עדיף שהיא לא. ואני מסתובבת לראות מאחורי כשאתה שוב שקוף ונעלם.
ואנחנו נכנסות לחנות, היא צוהלת למראה ערימות הכפתורים והחוטים והסרטים והבדים, מסתובבת אלי ומנשקת אותי, את נהדרת שהבאת אותי לפה.
אחר כך אנחנו מתיישבות במסעדה שבפינה, מעמיסות על מקלות לבנים סושי מגולגל מבפנים ומבחוץ, ומקשקשות.
"את חושבת שיש עוד רחובות כאלה בעולם?" היא מקשה, רצינית.
"אני חושבת שזה נפלא שיש את הרחוב הזה, ושיש בו את החנות שאני הכי אוהבת בעולם" ואז אני חושבת קצת
"לא נראה לי שבפריז או ברומא יש כזה רחוב," עוד חתיכה של יילווטייל "בניו יורק בטוח אין"

אני מרוקנת את השקית עם כל הדברים הקטנים שקניתי לי שם על השולחן, סרט תחרה, כפתורים אדומים עם נקודות לבנות, מחטים, סוגר לשרשרת, קפיץ, טבעות מכסף.
וורד מוציאה סיגריה מגולגלת מהתיק שלה "נראה לך שמותר?" היא מכווצת את האף
אני פותחת את סרט התחרה, ומניחה אותו על החולצה שלה כדי לבדוק איך הוא נראה "נראה סבבה. השוטרים ברחוב הזה מצויירים הם לא יעשו לנו כלום"

ועם השאיפה הראשונה היא אומרת לי את מתגעגעת אליו.
אני מחכה קצת ומושיטה אליה את היד.

"עד שאמרת את זה הוא אפילו לא עבר לי במחשבות"

מודעות פרסומת