תגיות

בעשר אני נכנסת אליו הביתה, "זה מה שאתה רואה? עכשיו??"
"איפה הילדים שלנו"
"בקייטנה, הם חוזרים ביום שני, הם עליך, אתה זוכר, אני מקווה"

"תגידי"
"מה"
"בשביל מה שלחנו אותם לקייטנה הזאתי?"
"זה של ילדי חברת חשמל, ואני זאת ששלחה אותם, כי אבא שלהם עובד שעות נוספות.  את הזכות להיכנס לקייטנה, הם קיבלו מאבא שלי, ואם אנחנו מדקדקים " אני מיישרת את הרגליים הערומות שלי על השולחן  בסלון שלו, קטן, איקאי כזה, מתוק, מתאים לרווק מזדמן שהשאיר אישה ושני ילדים איפה שהו בצד השני של השדה.
"אם אנחנו מדקדקים" אני ממשיכה כאילו שעד עכשיו הוא לא הקשיב לי "הקייטנות האלה לא מעניינות אותך, וגם הילדים בחופש הגדול-בשעות הבוקר לא,  ואם לא הייתי, אני לא יודעת איפה היית מפזר את שעות העבודה שלך ומלקט את הילדים בסופן, או שהיית לוקח אותם איתך בכל בוקר , מה שבטוח זה שלא היית יכול להישאר במשרד עד שעות מאוחרות, שלא לדבר על לצאת עם הבנות שאתה מכיר" אני מרימה את העיניים , בואנה, יש לו תמונה חדשה על הקיר הצפוני, של שני הילדים, מתי הוא הספיק לצלם אותם ולהגדיל.
ולמסגר.

"בפייסבוק שלך" אני מסכמת.

 

אחר הצהריים זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי עם רועי, ככה גלוי, שכל העולם רואה.
הייתי בשמיים, המייבש שיער עבד שעות נוספות כשהעיניים שלי עברו על התיק שהיה מונח על הכסא שבפינת האוכל הקטנה לפני שהוא בא לאסוף אותי.
הילדים לא פה, ג', אבא שלהם,  בואו נגיד שג' היה הדבר האחרון שעבר לי במחשבות בסוף כשבדקתי אם לקחתי שמפו, ומב' שניים, סכין גילוח לא צריך כי עשיתי שעווה אתמול בערב, ספר.
ספר!
אני עוזבת את המייבש (מכבה אותו) ורצה לחדר השינה מהר,  מתחת למיטה אני מתכופפת ושולפת ספר. נוילנד של אשכול נבו, באמת חשבתי לנסוע לסופש איתו בפעם הראשונה  בלי ספר?
בגדים. בגד ים.
יש לי הכל.
אחר כך אנחנו יושבים בבית קפה, זה שהוא הבטיח לי כבר חודשים שביום שהוא עוזב את הבית הוא לוקח אותי אליו.
ואני עוקבת אחרי המלצרית כשהיא מגיעה עם הקפה , מניחה אותו על השולחן בדפיקה של הכוס והצלחת, לא משנה איך מסתכלים על זה.
אני מגניבה מבט אל זוג שעומד ליד הויטרינה של העוגות.
אנחנו לא ככה, אנחנו לא ככה.
ביד אחת הוא מלטף את הכתף שלה, יש לה משקפיים והיא לובשת חולצה שקופה לבנה מעל בגד ים-גופיה,  ביד השניה הוא מצביע על הויטרינה והמלצרית השניה לוקחת צלחת עם טבעת במרכז , ובמלקחיים מכסף מוציאה פטיפורים קטנים.
אני לא מפספסת כלום, אבל הכל ברור לי בלי מלים.

"רועי מה קורה?"
"חשבתי. אני לא…. אני צח' לדבר איתך."
("אתי??" אני חושבת ולא אומרת, ומה זה ההשמטה של ה'רי' מהמילה 'צריך'? אבל גם את זה אני חושבת ולא אומרת. )

 

 

בעשר אני מופיעה לגידי בסלון.
"הכל בסדר?" הוא שואל אותי לפני שאני מתיישבת לו על הספה האדומה, הקומפקטית.
"הכל סבבה" אני עונה לו ומגלגלת עיניים למעלה "נגמר איתו"
אחר כך היד שלי גולשת אל הרגל שלו, אני חושבת שאני מלטפת אותה שעה, עם השערות הבלונדיניות שלו עד שהוא מושך אותי אליו, לא גורע עיניים מהמסך.
"מי הביא אותך?"
"מירב. התקשרתי אליה והיא באה לקחת אותי"
"ואמרת לה לבוא עד לאיפה שהיית, איתו, כשזה נגמר, והיא באה לשם ולקחה אותך עד לפה"
היד שלו מתחילה לטפס לי לאט לאט מתחת לחולצה.
אני מהנהנת, אבל המחשבות כבר עושות לי מסאז' בתוך הראש.
אם הוא יפסיק אני קוראת למשטרה.
"הורדת את הלק מהרגליים"
"אתה לא מאמין" אני מסובבת אליו את הראש על ציר הצואר שלי ונתקלת בעיניים שלו, המשפט גווע
"הורדתי, מה זה משנה למה ומתי"

אחר כך הוא נותן לי יד ומוביל אותי אל המיטה.

אני חושבת שכשהכרתי אותו, לפני שהתחתנו, ונולדו לנו ילדים והתחלנו לריב ונפרדנו ברעש
לפני הכל דמיינתי את הרגע הזה, חלמתי אותו, סובבתי את הראש על הכתף לקראתו. אינספור פעמים.
עכשיו, הוא לוקח אותי ביד, אני מרגישה כל צעד ומסתכלת לו על הרגליים, ואחר כך על הבטן החשופה, הוא משכיב אותי במיטה שלו.
ועוטף אותי בשמיכה, בטח אמא שלו נתנה לו אחרי שהוא עזב את הבית.
וקצת אחרי שהוא מסדר את עצמו לידי הוא עוטף עם הרגליים שלו את אלה שלי, ותופס את הפה שלי לנשק.
בנשיקה כזאת שמתחילה, ונמשכת, אני שואלת את עצמי של מי השפתיים, שלי או שלו והלשון הזאת, מה היא עושה פה.
ומפסיקה כדי להסתכל עליו.

"את לא יכולה סתם לשתוק ולהנות מהרגע, מה?" הוא לוחש לי באוזן
"לא יוצאת יותר בחיים עם גברים נשואים"
"ואני מה?"
"אתה גרוש, מותק. אני מוכנה לצאת איתך עד סוף ימי חיי"

אחר כך הוא עוטף לי באיזה משהו בלתי נראה את הנשמה, ומעגל את הלב שלי בפעימת הפתעה של נשיפה חמה אל בין אצבעות כף היד שלו, אני נרדמת, מחזיקה בירך שלו, ממלמלת שזה לא משנה, הקייטנה של הילדים מסתיימת ביום שני וזה היום שלו.

מודעות פרסומת