תגיות

,

אני מחנה את האוטו, ויוצאת, מיישרת את הפרחים השחורים שעל החצאית הלבנה שלי, ביד יש לי שטר אדום של מאתיים ומתחתיו הפנקס שעליו כתבתי מה כל אחד רוצה עם הכדורים שלו, אני כבר לא זוכרת אם ראובן אמר לי שהוא יהיה, כבר שלושה ימים לא שמעתי ממנו אבל אז אני רואה מהצד את התלתלים שלו מציצים ליד הסיר טיגון של הצ'יפס והלב שלי שוחה פרפר מצד אחד של הבטן לצד השני, דרך הגב, אבל ממש מהר.
הלב שלי טוב בשחיה.
ואני נעמדת ליד הדלפק, הסלטים מסודרים, לפי צבעים, בצל מטוגן באפור בג' כזה, סלט תפוחי אדמה עם גמבה לידו, סלט אדום אחר כך, וחצילים, וטבולי,  ומאחורה שלושה סלטים חריפים, אחד ירוק, עדין עדין, אחד אדום, קצת יותר, והשלישי חום, חריף אש.
בפעם הראשונה שקניתי פה, כשהעיניים של ראובן נתלו בשלי ואני עוד לא הבחנתי בשלו הוא ירד עלי שבגלל העור הבהיר שלי אני בטח לא אוכלת חריף, וצחקתי, חשפתי שיניים ואמרתי לו שזה שאני נראית שכנזיה לא אומר שאני לא אוכלת חריף.
וחוץ מזה אבא שלי לא, אמרתי לו
לא מה, הוא שאל.
לא אשכנזי
וואלה,
וואלה.
אבל זה באמת היה מזמן.
עכשיו הוא עם הגב, ליד הצ'יפסר, מזמזם עם השיר שברדיו בקול הנמתח שלו, בכלל לא שם לב שאני פה, אני מסתכלת שוב ברשימה, מנסה לדקלם מה הם רוצים.
אבי רוצה כדורים, ציפס הרבה חריף וחומוס.
דקל רוצה שני חצאי מנה, ככה הוא אוהב אותם, לא לבלוס הכל בפעם אחת, טיפות טיפות של כדורי פלאפל, ככה הוא אומר לפני שהדלת של החדר שלו נטרקת עליו ועל מיכל החברה שלו שאף פעם אני לא רואה את הפנים שלה כי הן מכוסות בפוני בלונדיני.
ושקד אוהבת בלי חריף. כדורים וציפס היא כתבה לי בכתב המעוגל שלה בפנקס.
מאיפה הילדה קיבלה כזה כתב יפה אלוהים יודע.

הנה הוא מסתובב אלי.
הייתי יכולה לביים סרט קצר עם התנועה של הגוף שלו כשהוא מגלה שזאת אני הלקוחה.
איפה את, מה קורה איתך, אני מתגעגע
בלי מילים, רק הידיים שלו שמעבירות את הפלאפל המוכן למגשים הכסופים, ומסדרות עם המלקחיים את הציפס בתנועות קצובות.
ואז התנועה הזאת עם הראש.
"ראובן אני חייבת לחזור" אני אומרת לו בלחש, לא מאמינה לעצמי.
הם מחכים לי בבית.

אבל תוך דקה אנחנו בחדר האחורי, הוא מקפל את הפרחים השחורים של החצאית הלבנה שלי למעלה והיד שלו עוברת מתחת לגופיה, מסובבת את החזיה שלי בתנועה מיומנת.
את לא מבינה כמה אני מתגעגע, הוא מהדק את השפתיים לאוזן שלי ואני מתאפקת לא לבכות.
אחר כך הוא מושיב אותי על השולחן הקטן, זה שמניחים עליו את הקופסאות שימורים של המלפפונים החמוצים והפילפלים הירוקים החריפים לפני שפותחים אותן, ואומר לי שהוא חייב לתת לי לטעום משהו חדש.
זה כבר עם החריף בתוך הכדורים, תעצמי עיניים,
תיזהרי, זה חם
הוא מחליק לי לתוך הפה חצי כדור של פלאפל ואני חושבת כשהפה שלי מגלגל אותו בתוכו, מפזר את הטעם לאט לאט.
טעים, אני מחייכת.
ראובן….אני חייבת ללכת.

אחר כך אני עומדת שוב במקום של הלקוחות, הרחוב מתחיל להתמלא ואני מקריאה מתוך הפנקס את מה שכולם ביקשו
"חכי," הוא אומר לי "אני שם לך כמה כדורים בשקית, שיהיה לך לדרך , לטעום"
מה את אומרת במנה האחרונה? לשים חריף או לא?
"אבי אמר שהוא מוכן להרוג בשביל פלאפל ובדיוק הייתי צריכה לצאת ממילא, אז יצא טוב"

אני אוספת את המפתחות שהנחתי קודם על הדלפק, הופכת את היד כשראובן מחליק לתוכה את העודף ממאתיים, והאצבע שלו מלטפת לי בתוך כף היד, זה לוקח שניה אבל בשבילי זה לנצח. לוקחת ממנו את השקית הורודה עם המנות פלאפל
ומסתובבת לכיוון האוטו.

בדרך אני מחליקה עם היד הפנויה את הפרחים השחורים על החצאית הלבנה ומזמזמת לעצמי את השיר שהתנגן קודם בחדר הקטן מאחורה.

מודעות פרסומת