יש לי קשרים משונים עם דברים שמגיעים מיפן. או שזה נדבק ממש חזק או שלא מסתדר, כמו במגנט כשמכוונים שני צדדים נגדיים,
אני לעולם לא רצה לראות סרטים יפניים, זה תמיד מלווה בתוכי בשאלה, אם אבין את השפה, האם הסרט ידבר אלי,
אם אקרא את הדמויות לפי תנועות הגוף שלהם,
תנועת גוף של יפנים היא אחרת, מאופקת יותר, מתארת המון במעבר של היד מצד אחד לצד השני של הגוף, המימיקה של הפנים מספרת דברים בצורה שונה משאנחנו מכירים,וכשחייתי שם, ודיברתי את השפה ביום יום שלי בלי לחשוב הרבה, אז גם לי היתה התנועה הזאת של הזזת הראש לצד ימין, לכיוון הכתף, בזמן שמדברים עם מישהו וחושבים (כולל ה "honto-da"(=באמת, או יס אינדיד, זה יכול להיות גם "באמת??" או "דה??" תלוי באינטונציה של הקול והגוף) וה "to-omoimas" (=אני חושבת))

אני יכולה לספר לכם עכשיו הרבה מאוד, הייתם מכינים לכם קפה (הכנתי לי כבר, ואם הייתם פה הייתי מכינה גם לכם)
ומקשיבים, אבל האמת היא שכשמשהו ממש נוגע בי באמת, קשה לי מאוד לספר עליו במילים.
וכל הכברת המילים הזאת היא, כי אתמול ראיתי את "טוקיו סונטה"
וכדי לא להרוס לכם, (אם לא ראיתם עדיין) לא אספר כלום מלבד כמה קטנים, שלא מקלקלים את הסיפור של הסרט.
לסרט קוראים טוקיו סונטה ולמרות שמו, אין בו כמעט מוזיקה.
כמו בהרבה סרטים יפנים (למרות שלא צפיתי בהרבה, מודה, ועדיין) יש הרבה צילומים, יחסית, של אוכל. והתייחסות אליו.
הסרט מספר על משפחה, אמא, אבא ושני הבנים שלהם. בכל פעם שהם מתיישבים לאכול, שולחן האוכל מצולם מזווית שונה, ובגלל שהבתים היפנים נורא קטנים, זה יוצא ככה שבכל פעם השולחן מהצד, עם הסועדים עליו מחולק בצורה אחרת, פעם המצלמה עומדת מאחורי מדף עם כלים, (מתוך המטבח, אם אני זוכרת נכון) ומצלמת דרכו, ופעם מהכניסה ואז העמוד שבכניסה מחלק את התמונה לשניים , ופעם מהמדרגות, ואז עובר פס אלכסוני על התמונה המצולמת.
ומה שהגביה לי את הלב היה דוקא האישה בסרט.
היא בבית, מנהלת אותו, מברכת ב "o-kaeri" שזה קיצור של הגירסה המנומסת יותר "o-kaeri-nasai" בכל פעם שבעלה או אחד מילדיה חוזרים הביתה, המשמעות היא ברוכים השבים, ברוכים החוזרים יותר נכון, היא מבשלת, מתקינה ארוחות ומגישה אותן, ולוקחת החלטות כבדות ומפתיעות.
ומי שנראית בתחילת הסרט כמו האישה הקטנה שמאחורי בעלה והילדים, זאת שלא אומרת את דעתה-היא ממש לא כזאת.

יותר אני לא מספרת, לא על הסרט, בכל אופן.
לא דיברתי יפנית כבר דיי הרבה זמן, אני מקשיבה לפעמים למוזיקה ביפנית, אבל לא ממש הקשבתי לשפה המדוברת, במשך תקופה לא קצרה, והיתה לי הפתעה לגלות שלא נשענתי הרבה על התרגום כשצפיתי בסרט.
וביום כמו אתמול, שהייתי יכולה לעמוד על במה ולמנות בקול את החסרונות שלי, המרובים,
להבין את השפה השלישית שלי, ולהרגיש שום פעם קצת יפנית היה בשבילי כמו גשם ביום קיץ.
(אני יודעת שאתם מכירים אותי כבר, ויודעים שאני אוהבת גשם מאוד, אפילו, ועוד יותר בקיץ)

על הסרט והשחקנים, עם קישור לטריילר באתר Imbd
ובגלל שאני יותר חסרת אופי מאשר בעלת אחד כזה, יש קטע ביוטיוב , מהסרט, והוא דוקא כן כולל מוזיקה, אחד הבודדים.
אני לא חושבת שהוא מקלקל למי שעוד לא ראה את הסרט, הוא לא מגלה משהו מהעלילה עצמה, ויש בו יופי ומשהו עוצר נשימה.

עכשיו אני קוראת את "יש המעדיפים סירפדים" שכתב ג'ואני צ'ירו טניזקי.
משהו כמו ממשיך לי את הסרט, אם כי הסרט נעשה לפני שנתיים בערך והספר, על זוג שעומד לפני פירוק הנישואין נכתב בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת.
הנה המילים שכתבה על הספר שפרה הורן

הקטע שהבטחתי קודם מהסרט

ואם יש משהו שאני באמת מתגעגעת אליו בטוקיו, זה העונה הזאת שנקראת tsuyu, הטמפרטורות לא מאוד נמוכות, השמיים מעובים בעננים שנראים כמו שטיח ערפל תמידי כמעט במשך כל החודש, הלחות מאוד גבוהה, אבל יש איזה קסם באויר, לא מובן, כל מה שאני מכירה ביפן מתקפל לתוך הגשם הדק שיורד ברוב הימים שבין אמצע יוני לאמצע יולי.
אמרתי לכם קודם, כשמשהו ממש נוגע בי, אני מסתבכת בלהסביר אותו במילים.

מודעות פרסומת