כבר הרבה זמן שאני לא מצליחה.
לכתוב,
לא לכתוב ושהמילים יתעגלו (תתעגלנה, אני יודעת שנכון יותר לכתוב "תתעגלנה") ויהיו נחמדות, נעימות כמו שמיכת פוך בחורף.
לכתוב עם הקוצים שלהן, הכל, לקחת ולסובב אותן סביבי, ככה שאין לי מושג מה בכלל בא קודם,
המילים או אני.
יש לי נהר של תירוצים, כביש ארוך מתפתל, מטפס למעלה עד לפסגה וגולש למטה דרך נוף מרהיב של יערות ואגם כחול כהה
כוסות יפות עם קרח כפית וגלידה, וקפה קר שאני יוצקת מעל בשקט בשקט,
מוכנות על מגש, עם צלחת של אבטיח ליד.
התירוץ הכי עכשוי וסוחף הוא התפקיד שלי בבית בחודש האחרון.
לפני חודש בדיוק, ארז, בן הזוג שלי נפצע בתאונת אופניים.
למסמרים שחוברו לו בניתוח, כדי לאחות בין שני חלקי הירך שנשברו כתוצאה מהנפילה קוראים מסמרי ריצ'ארד.

אני יכולה לתאר לכם את זה עכשיו שעות, זה לא משנה.
בפועל, היחידה שמתפעלת את הבית זאת שפחתכם הנאמנה
(ככה לפחות אני מכנה את עצמי פעם ביום)
ושפחה לא יכולה לכתוב. בכלל היא לא יכולה כלום.
היא דואגת לאוכל.
כביסה
כלים,
שניצלים. הגעתי לדרגה של מאסטר שף (אני לא צוחקת) בשניצלים וקציצות עוף.
וסלטים, שכחתי, אני עושה סלטים מ-ע-ו-ל-י-ם

והאמת?
אין יום שאני לא באה בטענות אל המטופל, שבין השאר אני משתדלת גם להקנות לו סביבה בריאה ותומכת.
("סביבה בריאה ותומכת" אני לא יודעת איך אפשר כשאני מתלוננת כל הזמן על ערימות הכלים, הבלגאן, ההסעות הלא נגמרות, הריצות בין הסלון למטבח, וזה לא נגמר פה)
אני יכולה לפרט את התירוצים עוד הרבה,
מאוד.

לעובדה שאני לא כותבת יש השפעות מרחיקות לכת עלי.
אני לא מתכוונת לבלוג, לא בהכרח.
אני מתכוונת למחברות שלי שהדפים שלהן נפערים ואני מטיחה בתוכם את כל מה שיש לי בלי מעצורים, עד שלפעמים בעצמי אני לא מבינה את הכתב.
אני מתכוונת לוורד שמותקן לי על המחשב הזה, שכאשר אני רוצה, וכשאני מושיבה את עצמי אני מספרת לו מעשיות כאלה שהאוזניים סומרות לו והוא אומר לי עידית תפסיקי.
אני מתכוונת לזה, שאני כותבת והולכת לאיבוד בסבך המילים משל היו יער עד, גבוה כל כך שהשמש לא חודרת בעד צמרות העצים שלו, וכשאני מרימה עיניים מהמסך
המשפט הראשון שעומד על קצה לשוני, מטה את עצמו לעוף הוא

"זה אני כתבתי? אי אפשר להבין פה כלום!"

עכשיו את האמת, תשכחו מה שכתוב למעלה.
יש לי בן זוג (אני לא אומרת את המילה בעל, הכוונה לזה) עם רגל שבורה, כל פעם שאני שומעת את הקביים שלו מאחד הכיוונים בבית אני נדרכת,
"מה עכשיו?" (כולל עיניים מתגלגלות למעלה, לתקרה)
ויום שמסתכם בכיור נקי, ורצפה שכובדה, בלי ששרבטתי ולו מילה אחת בתוך מחברת
מוצא אותי בסופו מקופלת על המיטה מאומללות
אומללות-חסך-הכתיבה.

אני יודעת מה צריך לעשות, או לפחות כך אני חושבת.
לכתוב, הרבה, בדיוק כמו שאני כותבת לכם
לכתוב את מה שבאמת, ותוך כדי שאני מתארת את זה, כמו מטוס שממריא, לעבור לכתיבה של הסיפורים שאני אוהבת.
זה לעולם לא מתחיל מהאויר, יש את הקטע של הבדיקה של הדלתות, הפעלת המנועים,
האצה, ורק אז האף עולה למעלה והמילים, אלה שאני כותבת
נמצאות במקום אחר, ספירה אחרת

לפני כמה ימים הבן שלי חגג עם החברה שלו יום הולדת.
הם חזרו נרגשים מטיסה בשמי הארץ ואלה, החברה שלו סיפרה שהטייס רצה להראות להם איך זה למעלה באויר עם חלון פתוח, אז הם פתחו את החלון והבלון שהיה בתוך המטוס נשאב החוצה,
"ופתאום לא היה בלון" ככה היא אמרה את זה.

זהו, ככה אני רוצה לכתוב, כמו הבלון הזה והפוך.
אין סיפור, ופתאום יש
והוא כל כך אמיתי שאי אפשר.
בכלל.
להתווכח איתו.

מודעות פרסומת