לפעמים אני נזכרת במילים של רבקה מיכאלי, שמשחקת את הניה גלרנטר, בהצגה אורזי המזוודות, (חנוך לוין)
ואז ישר קופצת אל שני דברים שצבי, בעלה המת, שמופיע לה בחלום אמר לה
"כל המתים בריאים"
ואז הוא שאל אותה אם היא רוצה לבוא לאכול איתו "גלידת עננים אמריקאית"
אחר כך אני נזכרת בכמה שצחקתי, יושבת ליד האחיות שלי ביציע של תיאטרון הקאמרי, ההורים שלנו למטה
("לא היו מקומות ביחד" אמא שלי התנצלה, כששמה לנו ביד את הכרטיסים, ואז לקחה משכה את אבא שלי בעדינות בזרועו, וסובבה אלינו את הראש בקריצה "ככה אתן יכולות לרכל עלינו בשקט, עד שההצגה תתחיל, ותעשו את זה מהר, כי אין הפסקה")
ואני, שאומרת לא נחרץ לכל הזמנה (להצגה , סרט הופעה) בתקופה האחרונה, ישבתי מרותקת, מסיעה את עצמי על פסים של צחוק ובכי.
יש בהצגה, אם אני לא טועה, שמונה לוויות, וזה נורא מביך לצחוק בלוויה, אבל אתם חייבים להאמין לי, החזקתי את הבטן, וגם דמעתי, דוקא לא בלוויות, בקטעים אחרים, זה הקטע איתו, אני חושבת (עם חנוך לוין, אני לא מכירה אותו מספיק טוב) הצחוק הוא עד הסוף והדמעות מגיעות במקומות כל כך לא צפויים.
לא תהיה לי מילה אחת חורגת ממעולה, על מישהו מהשחקנים שעמדו על הבמה ביום רביעי שעבר, וחנה מרון היתה כובשת.
כולם.
אבל היה איזה קטע, ידעתי במעורפל ש"לונדון" של חוה אלברשטיין הוא עיבוד מתוך מונולוג בהצגה.
ואיכשהו, כשאודליה מורה מטלון אומרת אותו,
כשהיא אמרה את הקטע הזה, הכל עצר בשבילי מלכת (הכל, מלבד הנשימה שלי שדמעות התערבבו בה )

בסוף מחאו להם כפיים, והם יצאו אל מאחורי הקלעים וחזרו
כמה פעמים, ויצאתי משם, עם האחיות שלי והוריי,
מאושרת.

הנה תמונות,
אלה שאני מביטה בהן ומסתדרים לי הדברים, נחלש הסבל מהחום, אני שוכחת כמה לא פשוט כשיש לך שני ילדים שהם חיילים, וחוץ מהם, עוד שני מתבגרים.
ונזכרת כמה זה המון להיות אמא

מודעות פרסומת