צליל של קביים בבית הם עניין שמתרגלים אליו מהר מאוד.
בהתחלה אני נשבעת לעצמי שבחיים לא אכתוב על זה, "זה שלך, לא שלי" אני אומרת לו, והולכת להסתכל במראה.
"שקרנית, את מתה לכתוב על זה" המראה אומרת לי.
בעיקר על כמה קשה את עובדת.
ועוד בשביל מה, בשביל מי.
אחד שהתעורר בוקר אחד, רגיל, יצא לרכב על אופניים וטרח
בום, טרח.
שבר איזו עצם באגן.
אוף!
הלב דפק לי כל כך כשיצאתי באיזה בוקר מהחדר אחרי שביקר פה השליח של הדואר.
"תראי איזה יופי" הוא צהל ונפנף מהספה בסלון במקל שנשלח אליו במיוחד.
"עוד מעט אני יורד מהקביים ומתחיל ללכת עם מקל"
"אהה" אני בוהה בו.
"ואז תהיה כמו האוס"
"ובשביל זה " חזרתי לנשום "צריך שתלמד רפואה, אבל לא סתם.
אחת מסוג מסויים, כמו זאת שגרגורי עובד בה"

אבל חיים הם חיים, והם חוזרים למסלול הרבה לפני שקנית כרטיס נסיעה.
הוא, כבר עובר ממקום למקום עם הקביים ומכין לעצמו צלחת עם אוכל (את רק מתבקשת להעביר לו אותה כלאחר כבוד לסלון, ולשטוף אחר כך את הכלים)
ואפילו היום הוא יצא לנהוג באוטו כדי להחזיר הביתה את אחד הילדים מחבר.
ואת, את מתה לחזור לעניינים שלך
הכתיבה (זונה חמקמקה)
התכשיטים, (כמה זה כואב לראות את הצבעים האלה כשאת לא פנויה לעבודה הזאת, להכין, לצלם, למדוד)
החיים.
החיים שהם שלי.

תראה, האוס, אני אומרת לו
("זה בסדר שהפכתי לך את השם מ"ארז" ל"האוס" נכון? – הוא לא עונה לי)

תראה, האוס (אני אוהבת להגיד את זה כל כך), החיים יפים, ולהכין לך קפה עם עוגיות – לב, יש בזה סוג של התעלות (דנה ברגר אומרת "יש בזה טעם")
אני הולכת להפגנה, עם הילד שלנו
וכשאשוב ממנה, באיזור השעות הקטנות של הלילה,
אני מצפה ממך לפחות.
לפחות
לביצוע עצמי של הגירסה האנפלאגד של השיר הזה, ששר יו לורי, השחקן שמשחק את האוס.
מ-ע-כ-ש-י-ו

גיא סידיס על האלבום של יו לורי

"זאת את שהולכת להפגנה? את בטוחה?" נשען על קב אחד הוא מניף את השני לכיוון הדלת, זורע סימני שאלה בדמותי-מתרחקת-לתוך-האוטו האדום
אבל אני לא מפספסת כלום.
"זאת אני,"
"ואם תישן כשאשוב, ארקוד לצלילי השיר הזה עם אלומת אור של חצי ירח"
"מוטרף"
אני מוסיפה בלב.

מודעות פרסומת