פתאום אני עושה מזה סיפור.
מדמיינת אותך כמו מישהו בתוך סרט, הצעדים שלך חותכים את המסך ובחורה עם סרט בשיער הולכת אחריך ואי אפשר להבין מה אתם אומרים אבל יש תנועות ידיים ומחוות גוף עד מעבר לקו שחותך את המסך הלבן בדרך כלל ובתוך אולם הקולנוע הוא צבוע בצבעים של הסרט.
אחר כך אני מחזיקה צרור של מפתחות, ממששת אותם, זה לעולם לזכור איך היית עושה את זה, כמו קוסם, פותח את הדלת, את דלת הקסמים
בלי להסתכל, מחייך,
מה, את לא יודעת? למפתח הנכון יש מגרעת, הנה תרגישי.
מפזר מלאכים קטנים של סוכר, טיפה על הקפה השחור, נגמר החלב, אני מעקמת את הפרצוף ואתה מגלגל לנו סיגריה נשען ומחליק לאט , מושך איתך את כל הסיד מהקיר ומתיישב
מתחת לחלון המסורג, טופח על הכרית, בואי, שבי.
מרפד את האויר עם הסיפור על צמחי מרפא בארץ רחוקה,
כאלה שאפשר לראות עליהם שהם רעילים אם שותים אותם, כי יש להם שערות על העלים בצד אחד, שצומחות לכיוון מסויים אבל אם מבשלים אותם, בלי התפרחת, או מניחים בחלב ואז על פצע
הם מבריאים אותך מהאויר,
ואם מחכים לילה, אפשר גם לשתות אותם והחום יורד.
לוקח גליל צהוב עם לחיצה נגד נמלים ומושך אותי ביד החוצה לפני שאתה מרסס.
שתנשמי אויר נקי, את.
עושה צללים עם הידיים על הקיר כשמכונית עוברת.
הידיים האלה שעברו כל כך הרבה ועוד היו יכולות לעבור.
אחר כך אני תופרת את כל הדברים שלא ידעתי, ושסרבתי לשמוע, מחברת אותם בראשי בונה מהם מגדלים של קוביות.
כשמגיעים לקוביה ה-30 זה נהיה קשה לשמור על שיווי משקל.
ואתה לקחת הכל, וכמו בסיפור של עמי ותמי פיזרת אותן בכל מיני מקומות עד שיום אחד אנשים באו וראו שבאמת אין מגדל.
ואין קוביות.
ואין אתה.

הולך לשם עם המילים ותנועות הידיים הרזות, רחוקות מהגוף, לוקח אותי בתוך כל מה שאתה מאבד
דורך על האדמה, ואחר כך על האויר, שלא מחזיק אותך ואחרי שאני יוצאת ממך מסתכלת עליך פורש כנפיים הכל
כבר נראה לי אחרת.

עכשיו אני מחכה בכל יום שהשמש תשקע ואוכל לראות בתוך הכוכבים איפה אתה מסתתר,
מכסה חצי ירח בעשן של עננים, מחכה לחורף מחכה לקיץ.
אלף פעמים אתחיל לכתוב את זה ותמיד הן תסתיימנה –
בכל מה שהיית יכול להיות.
ובשנים החולפות, אלה שימשיכו לחרוץ את טבען על פניי, אתה, עם כפות הרגליים התמימות שלך,
תישאר תמיד ילד.

מודעות פרסומת