את מחברת את הגלגלים עם הכביש, פסים של מכונה שרצה.
מעכלת את סוד הדברים, הוא מספר לך בדרך בהיסח של דעת על משהו מהילדות, מכוון את היד, "תסעי משם" "תעמדי פה, הנה שם ירוק. תעצרי, תסעי."
לא מבחין בלהט הדיבור ותנועות הידיים בטון החד, וכשהושטת בעצמך את היד שלך הרכה ללטף את היד המכוונת נענית בהזזה לצד עם מחווה של הפנים.
צר, שקוף, כמעט בלתי מורגש, ואז עם הדחיסה של הגז
ברקס , גז
העדינה, סגרת לך בפנים את אירועי אחר הצהריים, קיפלת אותם לפתק קטן עם סוד שלא תגלי יותר לאף אחד בחיים
גם לא לו. בעיקר לו.
עכשיו הוא עונה לשיחת טלפון, רגע לפני הפרידה הבלתי נמנעת ואת גומעת את הכביש, שותה את הדרך עם הברושים בצד שצילם מנחם את המכונית מלמעלה, מעביר כפות גדולות על ראשה כמו היתה ילדה קטנה וחייכנית עם שתי קוקיות, מסרבת בתמימותה להבין, סרטים קשורים היטב מתנדנדים מצדי ראשה והיא בשלה.

את ההיפוך של אחר הצהריים תעטפי עוד מעט בתכריך, ותסדרי יפה יפה מתחת למיטה שאף אחד לא יראה ורק הלב שלך, בקצה הרחוק שלו יזכור איך ממקודם הוא
נגע בך, הפך, סידר
משך את האצבע מלמעלה למטה וחיכה שתהנהני עם הראש, מחכה להחזיק אותך ברגע האחרון, נושם את האויר שחדר מהחלון מאיץ בו לארוז, מחבר אותו לאדמה מרחיק מההתהפכות שבתוך העורקים, זאת שאי אפשר בלעדיה ככה את אומרת.
הנה עצרת בפינה, ותיכף הוא יסיר את העגיל ששכח להסיר בבית אי אפשר לעלות ככה על מטוס את יודעת.
ולדבר מול לקוחות.
את לא יודעת? את כן, אל תעשי את עצמך.
טוב, נדבר, המכונית חורקת את עצמה בשקט בצד, ותא המטען נפתח, תצאי שניה
הרבה זמן לא תעמדי לידו כדי לאמוד את מינוס הגובה שלו משלך.
הרגל בלתי נמנע.

כזה שמלקט את עצמו לתוך עצמו.
עגיל התגלגל קודם מתחת למיטה, ושואב האבק יבלע אותו יחד עם כל ההבטחות שהמריאו עכשיו באויר, כשתשובי הביתה ותסדרי את הכל.

וחיוך של השלמה נושמת יישאר לך עוד הרבה
על הפנים.

מודעות פרסומת