לפנות ערב הוא שם אותי על ממתינה, לא בטלפון, ככה מול הפנים.
חכי שניה, הוא מסמן לי עם היד, אני בשיחה חשובה.
ואני כבר ארוזה, אפילו התקלחתי ואילפתי במברשת את סרבנות השיער, עוברת על כל הפרטים הקטנים והאלוהים שלהם שהולכים אחריי, מזמזמת לי בראש את הדברים שהוא תמיד אומר "בסוף"
ואז יש לו עצירה דרמטית כזאת, פאוזה בסצנה והוא ממשיך
"אדם מגלה כמה מעט באמת הוא באמת צריך"
אבל קצב הגוף שמניע אותי כבר לא קשור אל התנועות שהוא עושה עם היד (הם לא רואים אותך שם, מאחורי קו הטלפון הנודד, תעזוב את הכוריאוגרפיה, וזה גם לא כל כך חשוב, מה שיש לך להגיד)

אז באמת מברשת שיניים ומשחה אני יכולה לקנות לי גם בסופר
ובגדים אקח מתמר.
ומחשבות יש לי משלי
אבל בלי נוילנד, ושמים אחרים אני לא יוצאת.

חכי שניה, הוא עושה לי את הסימן הזה עם האצבעות של "רגע" שמחברים אותן ונורא תלוי כמה מאמץ אתה משקיע בחוט שעובר בין הגבות והשפתיים המתכווצים להבעה ואז ממשיכים אל הכתף דרך הזרוע לאגודל והאצבעות שמתחברות כמו לפרח, יוני, שסובל תמיד מהדלקות ביד של הטבחים אומר שזאת אחת התנועות הכי נשלפות שלו, שרק כשהוא כבר עושה אותה הוא נזכר כמה זה כואב בשורש כף היד, הוא מעביר את האצבע , של היד השניה, זאת שלא סובלת מהדלקת הזאת על השורש, וככה אני לומדת בכל פעם מחדש איפה נמצא השורש הזה, פעם חשבתי שזה ב-א-מ-ת נראה כמו שורש אבל ביום ההוא שיוני הסביר לי, ישבנו בחוץ ורק נעצתי עיניים בכחול של הורידים שלו והקשבתי.
עכשיו אני כבר בחוץ, התיק ארוז מחכה על המדרכה למכונית של תמר שתבליח בקצה של הרחוב בעוד דקות אחדות ובינתיים יש לו מזל.
או שלי, הוא מסיים את השיחה ויוצא אחריי, כף רגל אחת שלי על שפת המדרכה והשניה רק נשענת עליה, רובה באויר, השמש כבר נגעה בקצה של הבתים בצד השני ופנסי הרחוב מפזרים פירורים של אור על העלים שנערמים ליד העץ שלנו, אלה שכבר לא אספיק לאסוף.
אבל תמר מתעכבת והוא מחבק אותי, משחיל יד אחת בתוך החולצה שלי ומלטף לי את הגב, היד השניה מטיילת את קצות אצבעותיה בקימור העדין של העורף שלי והוא לוחש לי לתוך האוזן מילים שסוחפות אותי, מערבולת בלב ים אל קצה ההתחלה.
בכל פעם שחשבתי על הרגע הזה, שאני קמה והולכת, דימיינתי איך אני שוכבת אחר כך בלילה על המיטה המתקפלת בסלון של תמר, מחבקת ספל תה עם לימון וויסקי בפנים ומספרת לה על ההתחלה, שהייתי בטוחה שזה זה וגם את התגובה שלה.
"אף אחת מאיתנו לא חשבה שאתם מתאימים"
"רציתי כל כך שזה יצליח לי איתו"
"ולפעמים זה לא בשליטה שלנו"

אבל עכשיו, אנחנו עוד בכניסה אל הבית, רגל אחת שלי כמעט באויר, נוטה לעוף, והשניה על שפת המדרכה ואיזו כמיהה משונה שלי שהדברים עוד יסתדרו שולחת זרועות כשהוא שואל אותי בלחש, כמו מבטן האדמה לכמה זמן אני נוסעת ואני מסדרת את הראש שלי בין האצבעות שלו, ואומרת לו, בלי להסתובב אל העיניים שלו

"נראה לי לשבוע"

מודעות פרסומת